אגרופוביה היא הפרעה נפשית ששייכת למשפחת החרדות. חרדה היא תגובה מוחית לאיום- אמיתי או מדומיין- שממנה מנסים להימנע.
כאשר האיום הוא שריר וקיים, תגובת החרדה, שמתבטאת לרוב בבריחה והימנעות, היא אכן יעילה. אבל כאשר מדברים על הפרעת חרדה, התגובה הזו אינה אדפטיבית וההפך מכך- היא פוגעת באורח החיים וגורמת לתסכול גדול וקשורה לעתים גם לדכאון.
אגרופוביה מוגדרת כפחד ממקומות חיצוניים. הכוונה היא חשש להימצא במקומות ציבוריים או פתוחים בצורה שאינה מותאמת למציאות האובייקטיבית.
מי שסובל מהפוביה הזו חושש לצאת מביתו, לרוב מתוך חשש לקבל התקף חרדה במקום שבו לא תהיה לו שליטה על כך. לפיכך הוא נמנע מפעילויות רבות: קשרים חברתיים, ניהול קריירה או לימודים, פעילויות פנאי וספורט, בילויים וכמעט כל פעילות במקומות פתוחים. לעתים מתלווה לאגרופוביה גם הפרעת דיכאון.
כאשר אדם הסובל מאגרופוביה יוצא למקום ציבורי, החרדה מביאה לרוב לתחושות של בלבול, חוסר אוריינטציה, וכן תסמינים גופניים של פניקה. התחושות הללו מגבירות את החרדה, החרדה מביאה להימנעות מיציאה, וכך הלאה במעגל שאין לו סוף.
לעתים ההימנעות של מי שסובל מההפרעה היא קלה- הוא מסוגל לחיות איתה, לתפקד בעבודה ולנהל חיי חברה ופנאי, אך נמנע מסיטואציות מסוימות. לעומת זאת כאשר ההימנעות היא קשה- ופוגעת בתפקוד הנורמלי של האדם- הדבר דורש טיפול כדי לחזור למסלול חיים נורמטיבי.
מקור האגרופוביה
האגרופוביה נוטה להופיע החל מגיל ההתבגרות. בקרב נוער שיעור הסובלים מאגרופוביה הוא כאחוז מהאוכלוסיה, ושיעור זה מגיע ל-4% בקרב מבוגרים, כאשר בכל הגילאים נשים סובלות מההפרעה (ומחרדות בכלל) יותר מגברים.
נמצא כי להפרעות חרדה יש גם גורם גנטי או סביבתי, כך שיש יותר סיכוי לסבול מחרדה באם אחד ההורים ובמיוחד אם שניהם סובלים מחרדה.
בניגוד לפוביות אחרות, הדינמיקה שמאחורי האגרופוביה היא מורכבת ולעתים מבוססת על חוויות מוקדמות שבטיפול מתאים ניתן להגיע אליהן ולהבינן.
פעמים רבות האגרופוביה נוצרת לאחר שאדם חווה התקפי חרדה והוא חושש לחוות את אותה חוויה מלחיצה (שכוללת פעמים רבות האצת קצב הלב, קשיי נשימה, סחרחורת ותופעות גופניות דומות) במקום לא מוגן.
הפחד ממקומות ציבוריים נובע מהחשש להיות מובך, או לחילופין להיקלע למקום ממנו לא יהיה ניתן לצאת או לקבל עזרה במהירות- כל זאת בהתייחס למקרה משוער של התקף פניקה.
הטיפול בהפרעה
אגרופוביה לרוב לא "עוברת מעצמה" אלא רק מתגברת ככל שמתמידים בהימנעות ממקומות ציבוריים. לפיכך אם התופעה גורמת לפגיעה במהלך החיים חשוב לגשת לטיפול.
להלן ארבעה טיפולים עיקריים שהוכיחו עצמם כמועילים לגבי אגרופוביה:
טיפול תרופתי- תרופות פסיכיאטריות מוצעות בעיקר כאשר ישנם גם תסמינים דכאוניים וכן למי שאינו מעוניין בטיפול התנהגותי או דינמי. ישנן תרופות שונות שלרוב מסייעות במניעת ההתקפים. יחד עם זאת, כשמדובר באגרופוביה מומלץ לרוב להסתייע גם בטיפול נוסף- דינמי או התנהגותי- קוגנטיבי.
טיפול התנהגותי- קוגנטיבי- נודע כיעיל להפחתת חרדות בכלל ואגרופוביה בפרט. הטיפול מאפשר מתן פירושים נוספים לשינויים הגופניים שחלים תחת התקף הפאניקה ולשינוי דפוסי המחשבה. החלק ההתנהגותי של הטיפול מאפשר התנסות הדרגתית ומבוקרת ביציאה למקומות ציבוריים במטרה להתגבר על מעגל האימה.
EMDR- בטיפול זה ישנו עיבוד מחדש של טראומות, תוך שימוש בתנועות עיניים מהירות, בדומה למצב שקורה במהלך השינה. טיפול זה מוצלח במיוחד לטיפול בחרדות שונות.
טיפול פסיכודינמי- במהלך טיפול שמתבסס על שיחות, המטפל מסייע למטופל לשחזר את מקור החרדה, בילדות או בתקופה מאוחרת יותר. מתוך הבנת מקור הבעיה והתהליכים התת- מודעים הכרוכים בה, אמור להגיע הפתרון וההתגברות על החרדה.
