ישנם מספר גורמים מקצועיים האמונים על תחום בריאות הנפש. כאשר עולה חשש למחלה נפשית מרבית האנשים פונים אל פסיכולוג קליני, שמעניק טיפול בפסיכותרפיה למטופל.
פסיכולוג קליני הינו גורם מוסמך לשם אבחון ההפרעה והטיפול בה, אולם פעמים רבות הוא ייאלץ להפנות את המטופל לגורם נוסף, פסיכיאטר, היות ופסיכולוג אינו רשאי לרשום תרופות פסיכיאטריות למטופל. לעומת הפסיכולוג הקליני, הפסיכיאטר הוא בעצם רופא שסיים את הדוקטורט שלו ובחר להתמחות בפסיכיאטריה. על כן, הוא רשאי לרשום למטופל תרופה פסיכיאטרית (פרוזק, ציפרלקס ועוד).
כפי שעולה מתמונה מורכבת זו, ניתן לראות כי בדרך כלל ישנו צורך בעבודה משותפת של שני הגורמים הללו כאשר עולה החשש להפרעה נפשית.
על פי רוב ישנה הסכמה כללית כי טיפול פסיכיאטרי גרידא אינו מספיק על מנת לטפל בפציינט, הואיל והתרופות אמנם מביאות לשינוי סימפטומטי אך אינן מטפלות בבסיס העמוק של הבעיה.
טיפול בבסיס הבעיה יכול להתרחש רק על ידי טיפול פסיכולוגי עמוק שמתחקה אחר מאורעות העבר של הפציינט ומנסה להבין את שורשי התנהגותו. יחד עם זאת, ישנה פחות הסכמה לגבי הסברה ההפוכה, היינו, כי טיפול פסיכולוגי גרידא אינו מספיק על מנת לטפל בפציינט.
רבים מאמינים כיום כי במרבית ההפרעות הנפשיות ניתן לטפל באמצעות טיפול פסיכולוגי בלבד וכי התרופות מהוות למעשה אמצעי ל"קצר את הדרך" ולטפל בסימפטומים בלבד, אך הן אינן הכרחיות כלל ועיקר. המצדדים בגישה זו משתמשים בטיעונים רבים נוספים על מנת לצאת נגד הגישה הפסיכיאטרית.
טיעונים נגד שימוש בתרופות פסיכיאטריות
ראשית, למרבית התרופות הפסיכיאטריות ישנן תופעות לוואי לא מבוטלות. אומנם בשנים האחרונות פותחו יותר ויותר תרופות מזנים חדשים שמנסות לצמצם את תופעות הלוואי, אך מרבית התרופות לא הצליחו להתגבר על התופעות לחלוטין.
חשוב לציין שמדובר בתופעות לוואי חמורות כגון השמנה מסיבית, ירידה בתפקוד ובחשק המיני, דיסקינזיה ועוד.
מטופלים רבים מתחילים לקחת תרופות פסיכיאטריות אך מפסיקים ליטול אותן כאשר הם אינם מסוגלים להתמודד עם תופעות הלוואי.
חשוב לציין שכיום ישנם סוגי תרופות רבים לכל מחלה נפשית ועל כן בדרך כלל כן ניתן לשנות את התרופה אם עולות תופעות לוואי חמורות והמטופל אינו יכול לשאתן. בכל מקרה, הפסקת נטילת התרופה ללא התייעצות עם הפסיכיאטר המטפל אינה מומלצת.
שנית, פציינטים רבים לא מוכנים לקחת תרופות היות והדבר יתייג אותם סופית כ"משוגעים". רבים מהם מזהים את התרופות עם השלמה כי מדובר במצב כרוני ומתמשך. הם מאמינים כי אם הם יחלו לקחת את התרופות ויתאזנו הם לא יוכלו יותר לחיות חיים נורמאליים ללא התרופות ועל כן בהסכמה להתחיל את הטיפול הפסיכיאטרי התרופתי הם למעשה דנים את עצמם לחיי תלות בתרופה.
זאת ועוד, הם עשויים לראות בלקיחת התרופה כישלון אישי שלהם. היות ובדרך כלל הם יחשפו בסביבתם לסברה כי ישנם אנשים שמסוגלים להתגבר על מחלה נפשית ללא תרופות, הרי שהם יחושו כי אי יכולתם לעשות כך מצביע על חוסר כשירותם. על כן, רבים מהם עשויים להמשיך ולנסות להתגבר על המחלה הנפשית מבלי ליטול תרופות.
ראוי לציין כי ישנם גם טיעונים רבים בעד לקיחת תרופות פסיכיאטריות. בראש ובראשונה הטיעון המרכזי הוא שהתרופות עשויות לאזן את מצבו של הפציינט ולהביאו למצב בו הוא יוכל לצאת מהשלב האקוטי של המחלה ולהשתתף ביתר יעילות בטיפול הפסיכולוגי.
מעבר לכל הטיעונים, כנראה שהתשובה לשאלה אם ליטול תרופות פסיכיאטריות היא מורכבת ביותר ותלויה בפרמטרים רבים כגון אופי המחלה, חומרתה, אופי הסימפטומים, משך הזמן שהאדם חולה במחלה, השפעת המחלה על היבטים שונים בחייו ועוד.
בשורה התחתונה, ראוי לבחון כל מקרה לגופו ולהתייעץ גם עם פסיכולוג וגם עם פסיכיאטר בטרם שוללים שיטת טיפול כלשהי על הסף.
