כשאדם צעיר הולך לעולמו בטרם עת, פעמים רבות נשמע המשפט הגורס כי "הורים אינם אמורים לקבור את ילדיהם". ואכן, דרך הטבע היא שאנשים מתבגרים, מולידים ילדים, מגדלים אותם, מזדקנים ובסופו של דבר עוזבים את העולם, וילדיהם הם שקוברים אותם. 
אך למרות היותו של התהליך טבעי וחלק בלתי נפרד מחיינו, לא תמיד עובדות אלה מקלות על תחושתם ורגשותיהם של אנשים אשר מאבדים את הוריהם.
כאשר עוסקים באובדן הורים, יש להתייחס התייחסות נפרדת לאובדן של הורים בגיל מבוגר, אובדן שהוא טבעי וצפוי יותר, לבין אובדן הורים בגיל צעיר, או אז ניתן לטעון גם ש"ילדים צעירים לא אמורים (עדיין) לקבור את הוריהם".
המשותף לשני המקרים הנ"ל הוא ההשפעה העמוקה על מצבו הרגשי והתפתחותו הפסיכולוגית של הפרט ששכל את הוריו. התמודדות ילדים עם מוות של הורים הינה קשה ומלווה באבל שלעיתים נמשך לאורך זמן רב. יש לציין, שבשנה הראשונה לאחר מותו של הורה, אבל הוא תופעה טבעית וצפויה. כאשר האבל נמשך ומפריע לתפקודו של הפרט, במשך תקופה ארוכה יותר, יש צורך לפנות לטיפול פסיכולוגי מקצועי.
אובדן הורים בגיל צעיר
תינוק שנולד, קשור להוריו ותלוי בהם על מנת לשרוד. מבין כל החיות בטבע, תלותו של התינוק האנושי בהוריו היא הגדולה ביותר. עם השנים, מתרחשים שני תהליכים מקבילים של ספרציה ואינדיווידואציה- כלומר, התינוק גדל והופך לילד ולנער אשר חש את עצמו כאישיות נפרדת מזו של ההורים (ושל האם בפרט), והוא מפתח לעצמו עצמיות אינדיווידואלית וייחודית.
כאשר הורה נפטר במהלך תהליך זה (למעשה, התהליך נמשך כל החיים, אך צעדיו העיקריים מתרחשים עד לסוף גיל ההתבגרות), גורם משמעותי בתהליך נקטע באיבו. לדוגמא, קשה יותר לקיים מרד נעורים מול הורה שנפטר, ואינו יכול להגיב להתנהגותו הנבדלת של ילדו.
הכאב על הורה שנפטר כאשר ילדו צעיר הוא כאב טראומטי. תפקידו העיקרי של ההורה הוא להגן על הילד, וללמד אותו על העולם. כאשר ההורה נפטר, עשוי הילד לחוש חרדה, דיכאון כי אין מי שישמור עליו, יגן עליו ויאהב אותו ללא תנאי. האבל על מה שעתיד היה להיות ולא יתרחש, עשוי להיות מתמשך, ולהשפיע רבות על התפתחותו של הילד.
אובדן הורים בגיל מבוגר
כאמור, למרות שכולנו יודעים בשלב זה או אחר הורינו ילכו לעולמם, אנחנו מעדיפים לא לעסוק בזה (להכחשה זו יש ערך הישרדותי, אחרת כולנו הינו בדיכאון כל הזמן). האבל שנגרם כתוצאה ממות הורה תלוי במידת הקרבה והקשר בין ההורה לילדיו, וכן לשאלה האם ההורה השני עוד בחיים, או שמות ההורה הוביל ליתמות.
כאשר מדובר בהורה הראשון שנפטר, בדרך כלל מלווה האבל בקושי בהתמודדות עם ההורה שנשאר בחיים, שהוא האבל העיקרי בדרך כלל, וילדיו צריכים לעסוק גם בקושי שלו, ובהתמודדותו עם המשך חייו.
במובן זה, מות ההורה הראשון גורם להיפוך תפקידים בין הורה לילדים, כאשר אחריותם של הילדים כלפי ההורה שנותר בחיים גוברת. לעיתים, אחד מהאחים עשוי להפוך לראש המשפחה החדש, ולהיות זה ממנו מצופה או נדרש למלא את תפקידיו של ההורה שהלך לעולמו.
כאשר נפטר ההורה השני, נשארים הילדים יתומים. פעמים רבות, משפחות בהן ההורים היו הגורם המקשר בין הילדים שגדלו והקימו משפחות משלהן, הולכות ומתרחקות, ומערכת התמיכה הקרובה ביותר של המשפחה הגרעינית מתערערת.
באופן מפתיע, גם כאשר ההורים נפטרים בגיל מבוגר, נקטע תהליך הספרציה והאינדיווידואציה של הפרט. אמנם ההשפעה של הקטיעה על מבנה האישיות תהיה פחותה (משום שהעצמי כבר די מגובש בגיל מבוגר), אך עדיין עשויות לעלות תהיות ושאלות לגבי מה ההורים היו חושבים, מה הם היו רוצים, איך הם היו רואים את הדברים וכדומה. כאמור, תהליך ההפרדות שלנו מההורים לא נגמר לעולם.
