מחלה גופנית קשה מלווה לא פעם במצוקה נפשית שמגיעה עד לדכאון של ממש. מחלות כמו סרטן, טרשת נפוצה, אלצהיימר, פרקינסון, איידס ומחלות מין גורמות להפרעות נפש, שבגינן עלולים החולים לחוש חסרי אונים, חסרי ערך, מיואשים או בלתי ראויים לאושר ולתקווה. הם עלולים לשקוע בעצבות, להסתגר מהחברה ואפילו מהקרובים אליהם ביותר ולדון את עצמם לחיים של ייסורים נפשיים לצד החולי הגופני. לדוגמא, ניתן לראות מצבים אלו לקראת הגיל השלישי – דיכאון בגיל הזהב.
תפקידם של בני המשפחה והקרובים להיות מודעים לסכנה, להישאר עם אצבע על הדופק ולהציע תמיכה והפניה לטיפול מתאים אצל פסיכולוג או פסיכיאטר אם עולה חשש לדכאון.
דיכאון בגלל מחלה – האם זה טבעי?
דיכאון בעקבות מחלה הוא נורמלי. מחלה, מלווה בסבל גופני, שמאלץ את האדם החולה להתמודד עם בגידת הגוף ועם השאלה הקשה: "למה דווקא לי"?
פרט למכאובים הגופניים, המחלה מביאה עמה גם פגיעה ביכולות הפיזיות, במרץ, בחיוניות ובהרגשה הכללית. בעקבות זאת נפגע התפקוד של האדם החולה – במשפחה, בעבודה וכדומה, ובעקבות זאת עלולה להיפגע גם תחושת המסוגלות והערך שלו.
נשים חולות סרטן שרואינו לאחרונה במוסף "הארץ" ציינו כולן את הדאגה לילדים כאחד הקשיים העיקריים בהתמודדות עם המחלה. התחושה שאני הורה לא מתפקד, או אפילו שאני מהווה נטל כלכלי, או נטל מבחינת הטיפול והזמן המושקעים בי – עלולים לגרום לאשמה גדולה ולירידה ניכרת במצב הרוח.
נוסף על כך, יש לזכור שהאדם החולה חווה תמיד אובדן מסוים: קודם כל, אובדן הבריאות והתפקוד התקין של הגוף. לעתים ישנו אובדן של איבר, כמו כריתת שד או איבר אחר בעקבות מחלת הסרטן, אובדן של תפקוד כלשהו לצמיתות, כלומר נכות, ולעתים מדובר באובדן של היופי והחיוניות. בין אם מדובר באובדן זמני או תמידי, יש צורך לעבור תהליך אבל פרטי, כדי להיפרד מאותו דבר שנלקח מאיתנו עם המחלה.
ההתמודדות של החולה עם המחלה החדשה הינה קשה מאוד והיא משפיעה גם על משפחתו. התמודדות עם מחלות חשוכות מרפא כמו אלצהיימר או התמודדות עם איידס, הן למעשה התמודדות עם המוות – עם הידיעה כי המוות צפוי להגיע.
תהליך אבל כזה, בדומה לאבל על אדם אהוב, אמור להיות זמני- גם אם הזמנים אינם מוגדרים והם משתנים מאדם לאדם.
כפי שראינו, המחלה הגופנית עלולה להביא לתחושות נפשיות קשות שהן טבעיות ולגיטימיות. אבל אם תחושות אלה הן חריפות מאוד, אם תהליך האבל שתיארנו הוא ממושך וקשה מאוד, יכול להיות שמדובר במצבי חרדה או דכאון. במקרה כזה יש צורך בפניה לעזרה מקצועית.
איך מזהים דיכאון?
כדי להבחין בין תחושות קשות "נורמליות" הנובעות מהמחלה לבין מצב דכאוני שדורש טיפול, צריך להכיר את תסמיני המחלה. להלן חלק מהתסמינים:
- עצבות
- בכי
- התקפי זעם בקרב ילדים ומבוגרים
- התפרצויות רגשיות
- ייאוש
- מצבי רוח משתנים
- חוסר תקווה
- שנאה עצמית
- תחושת אפאתיה
- מחשבות אובדניות
- קושי בריכוז
- דימוי עצמי נמוך
- קושי בשיפוט המציאות
- קושי לקבל החלטות
- אובדן עניין בפעילויות מהנות
- קשיי שינה
- הפרעות אכילה
דיכאון – גורמי סיכון
לא כל מי שחולה במחלה גופנית קשה חולה גם בדכאון. ישנם אנשים שנמצאים בקבוצת סיכון לדכאון, כלומר קיים פוטנציאל לחלות בדיכאון, אבל המחלה הפיזית היא הגורם שמביא להתפרצות הדכאון.
בין גורמי הסיכון לדיכאון:
- מי שיש במשפחתו הסטוריה של דיכאון – לדכאון גורם גנטי משמעותי.
- מי שאין לו מסגרת תמיכה חברתית חזקה (משפחה או חברים קרובים)
- מי שחווה בעבר ארועים טראומטיים, או שחווה ילדות קשה
- מי שסובל מהפרעות פסיכיאטריות אחרות
- מי שמצבו הכלכלי רעוע, או נמצא במצב של התמכרות סמים או אלכוהול ועוד.
כמובן שבמצב של מחלה קשה, גם אנשים שאינם נמצאים באחת מקבוצות הסיכון עלולים לסבול מדיכאון. תמיכה של בני המשפחה לאורך כל הדרך, טיפול באמצעות תרופות נגד דיכאון, שיחות פתוחות לגבי המחלה והתחושות שהיא מעוררת, השתתפות בקבוצות תמיכה וכמובן עידוד ומתן תקווה – כל אלה הם כלים לשמירת חוסנו הנפשי של החולה, שכידוע קשור בקשר הדוק לחוסנו הגופני.
