גיל ההתבגרות נחשב בקרב רבים לגיל סוער ומלא התמודדויות. מבוגרים רבים נזכרים בגיל הזה ומעדיפים לא לחזור לתחושות הבלבול, ההתלבטויות והביקורת שליוו את שנות ההתבגרות שלהם, אך בשלב זה או אחר, כמעט כולנו חווים שוב את גיל ההתבגרות- דרך התמודדויותיהם של ילדינו המתבגרים.
מאפייני גיל ההתבגרות
בגיל ההתבגרות עומדת בפני המתבגר המשימה ההתפתחותית החשובה של גיבוש זהות בוגרת. בצד שינויים גופניים משמעותיים, חווים המתבגרים גם שינויים קוגניטיביים ורגשיים, שאת כולם עליהם לעבד ולגבש לכדי אישיות ברורה המסוגלת להתמודד עם דרישות העולם והחיים.
המתבגרים עדיין נמצאים תחת מרותם של הוריהם והשגחתם מצד אחד ומצד שני מתחילים לחפש את דרכם העצמאית בעולם. על כן נוצרת רמה גבוהה של בלבול, חוסר ודאות וכמובן, מאבקים עם ההורים.
מתבגרים תופסים את העולם בצורה דיכוטומית – שחור או לבן. תפיסה זו הינה מתאימה דווקא לשלב בו הנערים כבר לא קטנים, אך עדיין לא ממש גדולים ועל בסיס זה מתעוררים קשיים רבים מול עולם המבוגרים (וגם מצוקה פנימית).
הם נוטים להגיע להכללות מוגזמות ולהסיק ממקרה ספציפי על כל עולמם (רבתי עם חברה = אף אחד בעולם לא אוהב אותי).
מעניין לציין, שלמרות האמונה הרווחת, לא כל המתבגרים חווים את גיל ההתבגרות כתקופה קשה וסוערת. רק אחוז קטן חווים קשיים משמעותיים, כגון נטייה להפרעות התנהגות, הפרעות אכילה, התנהגות מרדנית קשה או דיכאון בגיל ההתבגרות. רב המתבגרים מצליחים לעבור את שנות התבגרותם בצורה פשוטה ורגועה יותר.
מאפייני גיל ההתבגרות אצל ההורים
ההורים, כמו ילדיהם המתבגרים, צריכים לשאת את תקופת המעבר מטיפול בילד לשחרור של אדם מבוגר ועצמאי. בתקופה זו, לא אחת הם מופתעים מכך שדפוסי התנהגות והתמודדות מוכרים מעוררים תגובות שליליות.
הנערים כבר לא מעוניינים לשמוע את דעתם של הוריהם ולא משתפים אותם בחוויותיהם. קבוצת השווים (כלומר- החברים בני הגיל), הופכים לקבוצת ההתייחסות המשמעותית של המתבגר. על ההורה למצוא את הדרך לוותר על השליטה שהייתה לו על הילד, תוך כדי המשך שמירה והשגחה עליו (כי הוא עדיין רק ילד). זוהי משימה לא פשוטה בכלל.
לעיתים הורים מקשרים התבגרות עם נטילת אחריות. בתקופת ההתבגרות, בוחנים הנערים את שתי האופציות- אחריות לעומת עצמאות. עד שילמדו לשלב בין השתיים, עלולים הוריהם להתאכזב בכל פעם שיסירו מעליהם את עול האחריות ולהיכנס למאבקים מרים עם המתבגרים בכל פעם שאלה דורשים להגביר את עצמאותם.
מתבגרים מתקשים לווסת את הנוכחות ההורית הרצויה להם ומן הסתם ההורים מתקשים לנחש. כך הורים רבים מרגישים נפגעים ונעלבים כאשר ילדיהם דוחים אותם, לא רוצים בנוכחותם וכבר לא מתייחסים אליהם כאל חכמים ויודעי כל, כפי שהיה בילדותם.
בנוסף, הורים רבים חשים כעס גדול על ילדיהם שהופכים שמתחילים להתנהג באופן מוקצן ולא מקובל. לכעס לפעמים נוסף גם חשש, כאשר כוחם הפיזי של המתבגרים עולה על זה של הוריהם והתוקפנות שלהם מקבלת ביטויים משמעותיים.
התמודדות הורים עם ילדם המתבגר
התנאי הראשון להתמודדות ההורים עם התבגרותם של ילדיהם הוא הכרה בקשיים שחווה הילד, ובהיותו בעיצומו של שלב התפתחותי הכרחי, חשוב וחיובי בסך הכל. על ההורים לפתוח ערוצי תקשורת חדשים עם ילדיהם, המכירים בצרכים החדשים של המתבגרים- ערוצים מכבדים ומתחשבים, נטולי עלבון וכעס.
ההורים צריכים להכיר בכך שתפקידם כהורים לילד קטן הרואה בהם סוג של אלוהים, הסתיים. מומלץ להורים "לבחור את הריבים שלהם"- להציב גבולות ברורים וחד משמעיים במקומות עליהם אינם מוכנים להתפשר ולאפשר לנער את בחירותיו העצמאיות במקומות אחרים (גם אם מלווה לכך תחושה של הפקרה).
הכי חשוב- להמשיך לאהוב את הילד ולהראות לו את זה. במידה ועדיין קיים קושי בהתמודדות עם הילד המתבגר, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי או טיפול משפחתי, שיסייע לצדדים לפתוח את האופקים ולראות את צרכי האחר.
ראו גם:
פגיעה עצמית בגיל ההתבגרות
