התמודדות עם מחלה כרונית וממושכת אשר מורידה באופן משמעותי את איכות החיים היא קשה מנשוא. כיום, יותר ויותר אנשים חיים לאורך זמן ארוך יותר ומחלות רבות יותר יכולות להגיע לריפוי מושלם או חלקי.
כתוצאה מכך, יכול להיווצר מצב של סבל או גסיסה ארוכה, אשר אינם מכבדים את מהלך חייו של האדם והופכים אותו להיות תלותי במכונות או אנשים אחרים.
המתת חסד משמעותה שהחולה החליט כי אינו רוצה שיאריכו עוד את חייו, והוא מסכים ומוכן למות מאשר לסבול ייסורים נוספים. הבעיה בהמתת חסד היא שהחולה לא יכול לעשות זאת בעצמו, והוא צריך עזרה מגורמים חיצוניים.
בדרך כלל ההתלבטות היא בין קדושת החיים לזכות האדם לקבוע את גורלו ואיכות חייו. בחלק ממדינות המערב, החליטו לחקוק חוקים בעד המתת חסד במקרים ספציפיים בעוד שמדינות רבות אחרות הוציאו זאת מהחוק (לרבות ישראל).
המתת חסד אקטיבית
המתת חסד אקטיבית, משמעה כי נעשית פעולה כלשהי על מנת לעודד ולקרב את המוות. המתת חסד אקטיבית נתמכת על ידי השיטה ההולנדית. שיטה זו אומרת כי יש להתחשב בכל הגורמים אותם מעלה החולה ולעזור לו להגשים את משאלתו, גם אם המדובר על המתה אקטיבית. המתות החסד בהולנד הן חוקיות. כמו למשל בארגון "דיגניטס" שבשוויץ. חולים אשר בחרו למות בדרך זו, שותים רעל אשר נותנים להם במועד ובזמן אשר נקבע מראש.
בקשת המיתה נעשית בדעה צלולה של החולה ולאחר שיחה וייעוץ עם רופא מטעם הארגון. החולה יודע מהו מהות השיקוי, דרך הגסיסה ותוצאתה. מהלכים אלה נרשמים ומתועדים ולא יכולים להיחשב כטעות. גם בהולנד, רופא המבצע המתת חסד לא נמצא אחראי על הפעולה עצמה, כל עוד החולה הוא זה אשר ביקש את הפעולה ולא אף אחד מקרוביו. הרופא, גם הוא, חייב להיות בטוח כי המחלה חשוכת מרפא (למשל, אלצהיימר, סרטן במצב סופני ועוד) וכי החולה מבקש את המתת החסד בדעה צלולה וכאשר כל הנתונים נתונים בידיו.
ארגונים פרטיים, גם אם הם ללא מטרות רווח, כמו למשל "דיגניטס", מבקשים סכומים רבים על מנת להוציא את המתת החסד האקטיבית אל הפועל. הבעיה המוסרית העולה מכך, היא האם ארגון אשר מרוויח מחולים סופניים יכול להחליט באופן אובייקטיבי בדבר התאמתם לפעולה והפרוגנוזה הצפויה להם. ולכן כאשר המתה כזו מוסדרת בחוק, היא נעשית מתוך שיקולים עניינים יותר.
המתת חסד פאסיבית
המתת חסד פאסיבית משמעה הפסקת טיפולים מאריכי חיים כמו למשל חיבור למכונת הנשמה, דיאליזה וכו'. בגישת ההמתה הפאסיבית דוגלת בריטניה, אפילו כאשר היא נעשית באמצעים קיצוניים ובלבד שלא תהיה המתת חסד אקטיבית הנחשבת לרצח. בארץ, חוקק חוק "החולה הנוטה למות" אשר קובע שלושה קריטריונים מחמירים בהם ניתן לא להאריך את חייו של החולה באופן פאסיבי.
הקריטריונים אשר נבחרו קשורים לתוחלת החיים הצפויה לחולה. אם צפויה לו כחצי שנה, אין לשקול שום תהליך של המתת חסד. גם חולה אשר נותרו לו פחות מחצי שנה של חיים, חייב לקבל נוזלים ותרופות אשר יקלו על מצבו, אולם הוא לא חייב בהחייאה או טיפולים מאריכי חיים. רק כאשר לחולה נותרו כשבועיים לחיים, הוא יכול לבקש את הפסקתם של כל הטיפולים.
הסיכון אשר לוקחים החולים בהחלטתם, היא התלות והאמונה אותה הם תולים בהחלטתו ובתמונת הפרוגנוזה אותה נתן הרופא בדבר תוחלת החיים הצפויה להם. כמו כן, החולה חייב להיות משוחרר מכל תלות כל שהיא בבני משפחתו או בקרוב אחר בדבר החלטתו למות. החלטה זו חייבת להיות מגובה בכתב, או בווידאו ולהיות בעלת ערך משפטי.
