דיסתמיה מוגדרת כבעיית דיכאון קל עד בינוני או כפי שהסובלים מגדירים אותה כ"עצבות כרונית". כמו כן היא נמצאת כחלק מקבוצת הפרעות מצב הרוח (יחד עם ציקלותימיה, דיכאון, מאניה וכו') . מתלווה אליה חוסר חשק והנאה מהחיים בכללותם, בעיות שינה, חוסר תיאבון, חוסר אנרגיה וכדומה.
בשונה מהפרעת דיכאון חולף אשר תלוי במקרים רבות בסיטואציות חיים אמיתיות, הסובלים מדיסתמיה חשים דיכאון לפרק זמן ממושך יותר (המוגדר כשנתיים) ומשייכים אותו כנובע מתחושת ערך עצמי ירוד. חוסר האונים והיעדר ערך עצמי של הסובלים ממצבם מחייב טיפול הן תרופתי והן פסיכולוגי.
ההבדל בין דיסתמיה לדיכאון חולף הוא שאפיזודת הדיכאון בדיסתמיה יכולה להימשך כשלושה עד שישה חודשים, ולאחר מכן פרק זמן של התנהגות נורמטיבית.
דיסתמיה תהיה קשה יותר מדיכאון רגעי חולף הן במשך הדיכאון והן בחומרת השפעתו על המשך החיים התקינים. כאשר הטווחים בין אפיזודות הדיכאון קצרים מחצי שנה, הם נחשבים לדיכאון מדרגת חומרה גבוהה יותר. לפעמים דיסתמיה קשה לאבחנה כאשר היא מעורבת עם אישיות עגמומית ועצובה, אשר סובלת מהפרעות חרדה.
הסיבות לדיסתמיה
אחת מהסיבות לדיסתמיה היא כנראה הפרעה גנטית. על פי ניתוחים ועבודות סטטיסטיות נראה כי הסיכון לסבול מתסמיני המחלה עולה כאשר אחד מבני המשפחה כבר סבל מאותם התסמינים.
על פי משנתו של פרויד, דיסתמיה יכולה להיות מקושרת לאכזבה כלשהי אשר נחוותה עם דמות המטפל הראשוני, או ביחסים בין ההורים והילדים גם בגיל מאוחר יותר.
מכיוון שדיסתמיה יכולה להיות מוגדרת כמגיפה בעולם המערבי השופע, המצדדים בתיאוריות קוגניטיביות גורסים כי הסיבות לדיסתמיה נעוצות באתגרים האמיתיים המצופים מהחיים בעולם המערבי המלווים בלחץ מתמיד, ריצה אחרי הישגים, תחרותיות והצורך בהוכחה עצמית.
הפער הנוצר בין ההערכה העצמית לבין רף הציפיות המצופה, מוביל לדיכאון בדרגת דיסתמיה או בדרגה חמורה יותר של דיכאון מג'ורי.
הטיפול בדיסתמיה
פעמים רבות, הסובלים מהפרעות דיסתמיה לא פונים לעזרה רפואית וחושבים כי זהו דיכאון חולף, "זהו מצב העולם" ואפשר יהיה להתגבר על בעיה זו לבד. עם זאת, חלק מהחולים, אשר מכירים בהימצאות המחלה, יקבלו עזרה רפואית של פסיכיאטר, אשר תתמקד בתרופות. חשיבות הטיפול אינה מוטלת בספק.
התרופות המוצעות יהיו תרופות נוגדות דיכאון, אשר הוכחו כיעילות במצבים אלה. תופעות הלוואי שלהן רבות, אולם חוסר טיפול במצב הכרוני יכול להביא למצבים קיצוניים אשר יפגעו באופן חמור באיכות חייו של הסובל.
כאשר הטיפול התרופתי הראשוני מתחיל לעבוד, החולה יוכל להתפנות לטיפול פסיכולוגי, אשר יטפל ברבדים העמוקים יותר של ההפרעה.
יש הסוברים כי שורשי הדיסתמיה נעוצים הרחק בעבר הילדותי, ובמאפייני האישיות המולדים. טיפול פסיכולוגי ממושך יוכל לעלות על מוקדים אלה ולטפל במצבים אשר עלולים לסכן את האדם בדיכאון חוזר. טיפול זה נחשב כמשלים לטיפול התרופתי ההכרחי ואחוזי ההצלחה שלו גדולים.
דיסתמיה – הפרעה נפשית?
הקושי הגדול של החולים, מלבד היותם שרויים במצב דיכאוני ממושך, הוא עצם תיוגם כחולים במחלה נפשית-פסיכיאטרית. דיכאון ומצב רוח ירוד נתפסים בעיני החברה כפינוק יתר, אי יכולת להתמודד עם מציאות החיים וכרצון למשיכת תשומת לב מהסובבים.
חולים רבים מסתירים את עצם היותם כאלה גם מהקרובים אליהם ביותר. לקיחת תרופות פסיכיאטריות על ידי הסובלים מההפרעה, אף מקצינה את התייחסות הסובבים ומתייגת אותם כחולים נפשיים.
בגלל סטיגמה זו, חולים רבים אשר היו יכולים ליהנות מהקלה במצבם, לא מאובחנים ולא מטופלים. מערכת הבריאות, אשר מתנה את הפנייה לרופא המומחה דרך העברת החולה אצל רופא המשפחה, לא תורמת גם היא לאבחון המהיר והנכון.
יש צורך בהעלאת המודעות כי דיסתמיה, אשר נמשכת זמן רב, פוגעת אנושות בתפקוד היומיומי ובביטחון העצמי ומשום כך חייבת בטיפול וריפוי.
ראו גם:
מהי אישיות דיכאונית?
