התמודדות ילדים עם מוות

ילדים נתקלים במוות ועסוקים בו בדיוק כמו מבוגרים: הם שומעים עליו משברי משפטים שמגיעים מפי המבוגרים, הם רואים אנשים שמתים בטלוויזיה, הם מכירים ילדים שהוריהם מתו, וכן- הם נתקלים בו גם על בשרם, כשסב, הורה או קרוב משפחה נפטר.

יחד עם זאת, המושג הזה אפוף בכזו חומת שתיקה מצד המבוגרים, שהם מקבלים לגביו מושג צר, מפחיד ומבלבל ולכן מחברים את פיסות המידע באופן שאינו תואם תמיד את המציאות.

התמודדות עם מוות – תפיסה קוגנטיבית ותפיסה רגשית

הבנה של מושג כמו מוות, בדומה למושגים מופשטים אחרים, דורשת שתי רמות של הבנה: הבנה קוגנטיבית של המושג- למשל עובדת סופיותו המוחלטת של המוות (לעומת מצבים אחרים של ניתוק זמני כמו מחלה או שינה), העובדה כי למוות יש סיבות, או העובדה כי כל אחד- כולל הילד- צפוי למות בסופו של דבר.

ההבנה הרגשית כוללת עיבוד רגשי של רבות מהתהיות שעובדות המוות מעוררות: אם יש למוות סיבה, אז למה הוא לעתים פתאומי? האם אדם מת בגלל מישהו אחר? האם המת סובל מכאבים? ומתי יגיע תורי למות? ילדים בגיל בית הספר יכולים לתהות על נושא השכר והעונש ולפתח תפיסה שהעולם אכזר ולא צודק. בגיל זה ילדים עסוקים גם באיך ייראה העתיד, וכן בתגובות הסביבה.

כמובן שהתמודדות עם מוות מעוררת חרדות רבות ממוות עתידי נוסף, וכן רגשות אשמה, עצב, כעס, געגועים ועוד. בניגוד למבוגרים, שבדרך כלל נותנים ביטוי לרגשות אלה באופן ישיר- במסגרת הטקסים שנועדו לכך, כמו לוויה או שבעה וגם לאחר האבל הרשמי- ילדים רבים אינם מראים תגובה ישירה או מיידית למוות של אדם קרוב.

ילד יכול להיראות כאילו המוות אינו נוגע לו ולהמשיך בשלו, גם אם הבין מבחינה קוגנטיבית מהו מוות. אך כמעט תמיד יגיעו בהמשך תגובות מאוחרות למוות: הצפה רגשית המתבטאת בבכי או בהתקפי זעם, היצמדות לבני המשפחה שנותרו בחיים, רגרסיה- חזרה לשלב התפתחותי קודם (שיכולה להתבטא בהרטבה, בהשמעת קולות תינוקיים, במציצת אצבע וכו'), הפרעות קשב וריכוז, קשיי ריכוז או ליקויי למידה, קשיי שינה וסיוטי לילה, פעלתנות יתר, כאבים לא מוסברים או חוסר תאבון.

כל הסימפטומים האלו ואחרים מבטאים בדרך עקיפה את התחושות הקשורות במוות ולעתים משככים את החרדה. למשל ילד חושש ללכת לישון כיוון שהמוות מתקשר אצלו לשינה, או ילד שאיבד את אמו חוזר לשלב התפתחותי מוקדם בו אמו עוד היתה לצדו.

ילד שואל, הורה משתף

הילד לא מתמודד רק עם מות האדם הקרוב, אלא גם עם התגובות של מי שנותר בחיים. אם אחד ההורים נפטר, הילד נצמד יותר ממקודם להורה האחר, וכאשר הורה זה נוטה להסתגרות או חולשה, החרדה של הילד רק עולה, לכן חשוב לענות על שאלות הילדים ולשכך את חרדותיהם.

לא צריך להעמיד בשבילם פני גיבורים וניתן לבטא בפניהם גם חולשה- ממילא הם מבחינים בכך. אך ברגע שהילד מבין שאבא עצוב כי אמא מתה (ולא משום שהוא גם חולה ולכן גם הוא ימות, ולא משום שהוא כבר לא אוהב את הילד ועלול לנטוש גם הוא…) החרדה של הילד מתמתנת.

למרות שחשוב להבהיר את סופיותו של המוות, ניתן לעודד את הילד להיעזר בזכרון המת, למשל לתת לו חפץ שלו, כדי שירגיש את המשכיות הקשר עם הנפטר, או אפילו לעודד אותו לכתוב לו מכתב או לדבר איתו דרך יומן או תפילה.

טקסים כאלה יכולים להיות מחזקים עבור ילד שחווה בדידות גדולה. ייתכן שבמהלך ההתפתחות יחזור הילד לעסוק במוות, לאחר שלכאורה סיים לעבד אותו. זהו חלק טבעי מהגדילה של ילד שחווה אובדן וצריך לאפשר לילד לעסוק בכך.

סיוום חאייק
סיוום חאייק

עובדת סוציאלית קלינית, טיפול רגשי במתבגרים ומבוגרים. הורים ומתבגרים, הדרכות הורים וטיפולים דיאדיים. יסיון רב בתחום בריאות הנפש ושיקום, ליווי משפחות ויחידים. קליניקה במרכז תל אביב ובצפון הישן תל אביב, מקבלת גם בזום