כאשר אדם נעצר בחשד למעורבות בביצוע מעשים פליליים, עומדות בפניו מספר אפשרויות להגן על עצמו. האפשרות הראשונה, היא לטעון כי לא הוא ביצע את העבירה. על המשטרה והפרקליטות העול להוכיח את אשמתו של העצור, ולשכנע בכך את בית המשפט. במקרים אחרים, בהם ברור כי החשוד מעורב בביצוע העבירה, עשוי החשוד לטעון לקיומן של נסיבות שונות אשר הובילו אותו למעשה, כגון הגנה עצמית.
בשנים האחרונות, אנו נחשפים דרך התקשורת ליותר ויותר פשעים מזעזעים, שאינם מתקבלים על הדעת – אמהות מתעללות בילדיהן, אבות רוצחים, נהגים משתוללים ועוד. השאלה הראשונה שעולה על דעתנו היא "איך אדם שפוי מסוגל…?" ואכן, הגנת השפיות, או אי- השפיות, היא הגנה נוספת העומדת בפני אדם שנעצר בחשד לביצוע מעשה פלילי. על מנת להרשיע אדם בפלילים, חובה על התובע להוכיח כי לחשוד היתה כוונה פלילית.
כאשר עצור או עורך דינו טוענים שהחשוד אינו שפוי, או שלא היה שפוי בעת ביצוע העבירה, הם למעשה טוענים כי האדם אמנם ביצע את המעשה, אך לא היה אחראי למעשיו, ועל כן לא ניתן לשפוט אותו ולהעניש אותו בגינם. בדרך כלל נעשה מאמץ לערוך בדיקה של המצב הנפשי של עצור בסמוך ככל הניתן למועד מעצרו. הסיבה לכך נעוצה בכך שמצב נפשי הוא אלמנט משתנה.
ככל שמתרחקים ממועד ביצוע העבירה, כך האפשרות להעריך את המצב הנפשי בו היה נתון העצור בעת ביצוע העבירה יורדת. כאשר חולף זמן רב, הסימפטומים הנפשיים משתנים, מתחזקים או נחלשים ואף נעלמים, והאבחנה הרלוונטית לבית המשפט נעשית אמינה פחות.
בעל המקצוע היחיד אשר בסמכותו לערוך חוות דעת נפשית לאדם שמתנהל נגדו הליך פלילי, ואשר חוות הדעת שלו תחשב כראייה בבית המשפט, הוא פסיכיאטר. חוות הדעת הפסיכיאטרית בוחנת מספר סוגיות עיקריות.
- ראשית, הפסיכיאטר מעריך את מצבו הנפשי של החשוד ומאבחן האם הוא סובל ממחלת נפש מוכרת, והאם הוא זקוק לטיפול בתרופות או אפילו באשפוז.
- שנית, הפסיכיאטר מעריך את מצבו הנפשי של החשוד בעת ביצוע הפשע, כאשר השאלה העיקרית בהקשר זה היא האם החשוד היה בלתי- שפוי, כלומר האם היה במצב נפשי אשר לא אפשר לו להבחין בין טוב ורע, בין מותר ואסור (למשל, במצבים פסיכוטיים חמורים, מאבדים חולים את יכולת השיפוט שלהם, ועשויים לעשות דברים איומים מפני ששמעו קול שהורה להם לעשות זאת וכדומה).
- לבסוף, מעריך הפסיכיאטר את יכולתו וכשירותו של החשוד לעמוד לדין – האם בזמן המעצר או המשפט החשוד אינו שפוי, אינו מסוגל להגן על עצמו או להבין את התהליכים המתקיימים נגדו.
יש לציין, כי הגנת אי השפיות אינה ניתנת באופן אוטומטי לאדם שביצע מעשה פלילי, וידוע שהוא חולה נפש. מטרת חוות הדעת הפסיכיאטרית לבחון האם ביצוע העבירה נובע באופן ישיר מהמחלה, או מהמצב הנפשי אליו נקלע החשוד, או שלא.
חוות דעת פסיכיאטרית יכולה לקבוע שהחשוד לא היה שפוי בעת ביצוע העבירה, ו/או שאינו כשיר לעמוד לדין לאחר מעצרו. כאשר חוות הדעת קובעת כי הנאשם היה אחראי למעשיו, אך אינו כשיר לעמוד לדין, ישלח החשוד לקבלת טיפול מתאים, ולאחריו יתחדשו התהליכים נגדו.
בנוסף, יכולה חוות הדעת לקבוע שהחשוד שפוי וכשיר לעמוד לדין, אך להמליץ על ענישה מופחתת בגלל נסיבות נפשיות מיוחדות. לדוגמא, כאשר העבירה בוצעה מתוך מצוקה נפשית קיצונית, או כאשר מחלת נפש כרונית פגעה לאורך זמן בשיקול הדעת של החולה ובתפיסת המציאות שלו, ולבסוף שיקולי הדעת והתפיסות המוטעות הובילו אותו לביצוע עבירה.
היוזמה לעריכת חוות דעת פסיכיאטרית בזמן מעצר היא של העצור עצמו או עורך דינו, הפועלים לביסוס הגנת אי- השפיות. במקרים אחרים, כאשר התנהגות החשוד במעצר מוזרה (ובעיקר כאשר העבירה אותה ביצע אינה חמורה), המשטרה היא היוזמת את הבדיקה הפסיכיאטרית.
בהקשר זה חשוב לציין, שכאשר מסקנות הפסיכיאטר מעידות על קיומה של הפרעה או מחלה נפשית, בכוחו של פסיכיאטר מחוזי להורות על אישפוזו של החשוד במחלקה פסיכיאטרית.
כאשר שאלת השפיות עולה לאחר הגשת כתב אישום, בית המשפט הוא הקובע לגבי עריכת חוות דעת פסיכיאטרית, ולגבי אשפוז כפוי במידת הצורך.
