גירושין הם נושא כואב, עמוס במשמעויות רגשיות, כלכליות, חברתיות ויומיומיות. במדינת ישראל, בעלי הסמכות הייחודית לדון בענייני נישואין וגירושין בין יהודים הם בתי המשפט הרבניים.
יחד עם זאת, בנושאים נלווים לגירושין עצמם (כגון תשלום מזונות, חלוקת רכוש, משמורת על הילדים והסדרי ראיה), קיימת סמכות גם לבתי הדין האזרחיים לענייני משפחה. בן הזוג הראשון אשר מגיש את תביעת הגירושין, הוא זה שקובע באיזה בית דין יתקיימו הדיונים בעיניינו.
חוות דעת פסיכיאטרית לגירושין יכולה לעלות לשתי מטרות. ראשית, כאשר אין הסכמה של שני בני הזוג להתגרש. בתי הדין הרבניים פועלים על פי דין תורה, ולכן כאשר אחד מבני הזוג מסרב להתגרש (הבעיה סבוכה יותר כאשר מדובר בבעל), על בן הזוג המעוניין בפרידה להוכיח כי עומדת לו עילה מספקת לדרוש מבין הדין את הגירושין.
אחת העילות הללו מתייחסות לקיומה של מחלה או מחלת נפש, אשר פרצה כתוצאה מהריון או לידה, או שלא היתה ידועה לבן הזוג לפני הנישואין. טענה לגבי מחלת נפש מחייבת את הטוען להוכיח את קיומה, ולשם כך עליו להשיג חוות דעת פסיכיאטרית.
יש לציין, כי אין בסמכותו של אדם להכריח אדם אחר, אפילו אם זה בן זוגו, לעבור בדיקה פסיכיאטרית בניגוד לרצונו. אם בן הזוג כלפיו נטען שהוא סובל ממחלת נפש אינו מעוניין לעבור הערכה, האפשרות היחידה היא לפנות לבית הדין או לבית המשפט בבקשה שיחייבו אותו לעשות כן, וזוהי אינה בקשה פשוטה וטרוויאלית.
אם כן, מטרת הגירושין עצמם אינם סיבה נפוצה לעריכת חוות דעת פסיכיאטרית על מי מבני הזוג. המקרה הנפוץ יותר בו נערכות חוות דעת פסיכיאטריות, בדרך כלל בהוראה מפורשת של בית המשפט, הוא כאשר בהליך הגירושין מעורבים ילדיהם של בני הזוג, ובאופן ספציפי יותר – כאשר קיימת שאלה לגבי המשמורת על הילדים.
הגוף האחראי על מתן המלצה לבית המשפט לגבי שאלת המשמורת על הילדים הוא לשכות הרווחה ובהן פקידי הסעד ופקידי הסעד לסדרי דין. לעיתים קרובות, בהליך גירושין, שכאמור הינו תהליך כואב ועמוס משמעויות, מהווים הילדים "זירת קרבות" נוספת בין בני הזוג, כאשר כל אחד טוען שבן הזוג השני אינו מסוגל ואינו כשיר להוות הורה משמורן עבור הילדים.
כאשר פקידי הסעד חשים כי אין ביכולתם להעריך מהי טובת הילדים, האם ההורים באמת מסוגלים לגדל את ילדיהם, והאם נשקפת לילדים סכנה עם מי מהוריהם, הם מבקשים חוות דעת פסיכיאטרית או פסיכולוגית שתעזור להם להגיע להמלצות בפני בית המשפט.
חוות דעת פסיכיאטרית הנערכת בהקשר זה נקראת "מסוגלות הורית", והיא כוללת שורה של מבחנים, ראיונות והערכות הנעשית לכל אחת מההורים בנפרד, לכל אחד מהילדים (שהגיעו לגיל המאפשר עריכת אבחון), ועריכות צפייה באינטראקציות בין כל אחד מההורים לילדיו.
פקיד הסעד הוא הקובע האם להעביר את הבדיקה לאחריותו של פסיכיאטר (בדרך כלל כאשר קיים חשד למחלת נפש או לסיכון של הילדים), ובכל מקרה בתהליך האבחון מעורבים פסיכולוגים קליניים, שהם המוסמכים לעריכת אבחונים פסיכודיאגנוסטיים.
לאחר עריכת האבחונים לכל אחד מבני המשפחה (בדרך כלל על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר שונה עבור כל אחד), נערך דיון בין כל המאבחנים ונציגי הרווחה, על מנת לגבש התרשמות מקיפה על תפקוד כל אחד מההורים ביחס לילדים, ולגבש המלצה שתועבר לבית המשפט לגבי משמורת.
