בתחילת שנות ה-2000, משתמשי אינטרנט רבים קשרו את הדחייה הרווחת שלהם לתמונות שהראו מערכים מקובצים של חורים קטנים, כגון כוורת או אפילו בועות סבון.
במשך כמעט עשור, "טריפופוביה", פשוטו כמשמעו, "פחד מחורים" לא הייתה אלא תופעת אינטרנט, אך בסופו של דבר מצאו החוקרים עדויות לתוקפה וחקרו את הסיבה האפשרית.
בשנת 2010, שני פסיכולוגים מאוניברסיטת אסקס באנגליה, החליטו לחקור את התופעה. הם הראו תמונות של חורים ל-286 מבוגרים בגילאי 18 עד 55. 11% מהגברים ו-18% מהנשים תיארו את תמונות החורים כ"לא נוחות או אפילו דוחות".
המבנה החזותי של דימויי החורים גורם לחלק מחוסר הנוחות
הפסיכולוגים ניתחו סדרת תמונות מעוררות סלידה ותמונות של חורים שלא עוררו טריפופוביה, וגילו שרוב התמונות הלא נעימות חלקות מבנה מתמטי בסיסי המשלב תכונות קטנות, וניגודיות גבוהה, כגון נקודות או פסים. דפוס זה נראה בצבע העור של מינים רבים של בעלי חיים מסוכנים או רעילים.
מחקרים קודמים מצאו שרוב האנשים מוצאים דפוס זה כמעורר חוסר נוחות. ואכן, מגוון תמונות שצולמו מתוך אתר האינטרנט trypuphobia.com הפיק אי נוחות בקבוצת עשרים אנשים עם פוביה זו. למרות שפחד מחורים עדיין מוגדר באופן רשמי כמצב נפשי, מחקר במדע הפסיכולוגי העריך שטריפופוביה נמצאת בקרב 16% מהאנשים.
פחד מחורים: לא הגיוני אך אמיתי לחלוטין
המחקר מסביר שמצב זה מעורר תגובה אינטנסיבית, למרות שהגירויים נובעים ברוב המקרים מאשכולות חורים מכל סוג שהוא, שכמעט תמיד אינם מזיקים ואינם מהווים איום. חומרת הפחד מתרחשת על בסיס כל מקרה והשפעתו באופן אישי. בעוד שחלק מהאנשים הסובלים מטריפופוביה מוצאים שאשכולות חורים גורמים להם לתחושת חוסר נוחות, אחרים טענו כי התבוננות על חורים עשויה לגרום להם לרעוד מפחד.
בעוד שהמחקר על מצב נפשי זה עדיין בראשיתו, חלק מהמומחים מאמינים שהגורם טמון ב-DNA, ומתבטא בתחושת דחייה הנובעת מדפוסים חוזרים. מדענים הציגו תיאוריות אלו בשנת 2013. הם טענו שאין זה רצוי לקשר בין הצורות לבין סכנה, שכן המוח מקשר אותן באופן טבעי למחלות או לפצעים. לטענתם, סביר להניח שאנשים מפחדים מדימויי חורים בגלל הרצף הדחוס והמיזוג שלהם.
הסיפור המתפתח על טריפופוביה: פחד מפצעים וצלקות
המאפיינים המרחביים של דימויי החורים מסבירים לפחות חלק מאי הנוחות שנגרמת מתמונות של חורים קטנים, אך הפסיכולוגים שערכו את המחקר מודים שקיים צורך במשהו נוסף על מנת להסביר את עוצמת הסלידה בקרב אנשים רגישים הגורם המכריע לטריפופוביה עשוי להיות קשר עם נגעים בעור כגון צלקות או פצעים.
אנשים הסובלים מפוביה זו מדווחים ברוב המקרים שמראה חורים מקובצים גורם להם לצמרמורות, ותמונות של חורים משפיעות עליהם באופן חזק במיוחד. הסיפור המתפתח, אם כן, הוא שפחד מחורים עשוי להיות סוג של סלידה אוניברסלית מצלקות ופצעים, תכונה מפותחת שאולי עזרה לאדם הקדמון להימנע מחיידקים ומחלות, והורחבה לפחד מפני אובייקטים כגון תרמילי זרעי לוטוס וחלת דבש.
גם פחד שאינו הגיוני ניתן לטיפול
בדומה לטיפול בפוביות אחרות, ריפוי פחד שאינו הגיוני, אינו קל ברוב המקרים. טיפול התנהגותי קוגניטיבי עשוי לשמש על מנת לסייע לסובלים לשנות את דפוסי חשיבתם ולהחליפם בחשיבה הגיונית.
במהלך הטיפול, הם לומדים להבחין כי הפחד העוצמתי שלהם נמצא בדמיונם בלבד. גישת טיפול נוספת לטריפופוביה כוללת טיפול התנהגותי, טיפול נרטיבי להפרעות אישיות, והיפנוזה.
טראומטופוביה הוא מונח מתחום הפסיכיאטריה, המתאר פחד בלתי הגיוני מפני מלחמה או פציעה. באופן עקרוני הפחד מפני פציעה אפשרית נחשב לטבעי במצבים שבהם אכן קיימת סכנה ממשית.
למעשה הפחד מפני פציעה משחק תפקיד חשוב במנגנוני ההישרדות שלנו. לעומת זאת טראומטופוביה היא פחד גדול במיוחד, שלא קשור בהכרח לנסיבות הריאליות או לסיכוי האמיתי להיפצע. מעבר לכך, חרדת פציעות יכולה לגרום לפגיעה חמורה בתפקוד היומיומי.
אדם הסובל מטראומטופוביה, רואה סכנה ומאמין כי הסיכוי שלו להיפצע גבוה במיוחד, גם במצבים שבהם אין כל סכנה ברורה הנראית לעין. כך לדוגמה אנשים עם טראומטופוביה יכולים לפתח חרדה מפני ריצה, שחייה, רכיבה על אופניים ואפילו משחק טניס.
אנשים עם טראומטופוביה יכולים להגיע למצב שבו הם מאמינים באמת ובתמים שאם יעסקו בפעילויות אלה ובפעילויות שגרתיות אחרות, סופם יהיה להיפצע. במקרים החמורים ביותר, הפחד מפני פציעה יגרום להם להסתגר בביתם, משום שהם סבורים כי מחוץ לבית הסביבה אינה בטוחה.
מה הם התסמינים של טראומטופוביה?
כאשר אדם הסובל מטראומטופוביה נחשף לגירוי המעורר אצלו חרדה, הוא עלול לסבול ממגוון רחב של תסמינים גופניים. כך לדוגמה אם אדם הלוקה בטראומטופוביה מבחין בכך שהוא מדמם, גם אם מדובר בחתך קטן יחסית, הוא עלול לסבול מהזעה מוגברת, לחוש בחילה וסחרחורת עד כדי חוסר יכולת לעמוד על הרגליים, לחוות רעד בלתי רצוני ולאבד את היכולת לחשוב בצורה בהירה.
כמו כן אנשים עם טראומטופוביה עשויים לסבול מקוצר נשימה, דפיקות לב מואצות, לאבד שליטה על ההתנהגות, לחשוב מחשבות קטסטרופליות הקשורות למוות, לאבד קשר עם המציאות ועוד. כפי שציינו, במקרים החמורים ביותר, על מנת להימנע מכל התסמינים הנ"ל, אנשים הסובלים מטראומטופוביה עלולים להגיע למצב שבו הם מסתגרים בביתם וממעטים עד נמנעים לחלוטין מלצאת החוצה.
מה הם הגורמים לטראומטופיה?
בדומה לכל הפוביות באשר הן, אין הסבר אחד ויחיד להתפתחות הבעיה. ישנם למשל אנשים שפיתחו חרדה בלתי מוסברת מפני פציעות לאחר שחוו תאונה טראומטית ולעומת זאת ישנם ילדים שפיתחו חרדה מפני פציעות לאחר שהוריהם החדירו בהם את הפחד מגיל צעיר. ללא קשר לגורם שהצית את ההפרעה, ללא טיפול התסמינים צפויים להתגבר וההפרעה צפויה לפגוע בתפקוד היומיומי בצורה יותר ויותר חמורה.
כיצד מאבחנים טראומטופוביה?
האבחון של טראומטופוביה צריך להתבצע על ידי פסיכיאטר בלבד. במסגרת האבחון הפסיכיאטר צריך לתשאל את הנבדק בנוגע לתסמינים המפריעים לשגרת חייו, תוך מתן התייחסות לבעיות אחרות שיתכן שיוכלו להסביר את התסמינים. בין היתר במסגרת התשאול עליו להתייחס לגורמים המעוררים את התסמינים, למידת החומרה שלהם, לרמת הפגיעה בתפקוד ועוד.
כיצד מטפלים בטראומטופוביה?
אחד הטיפולים היעילים ביותר עבור הסובלים מטראומטופוביה הוא הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT). מדובר בטיפול פסיכותרפי ממוקד מטרה, שמספר המפגשים שלו ידוע מראש. במסגרת ההליך הטיפולי נחשפים דפוסי החשיבה המעוותים של המטופל, הפוגעים ביכולת שלו להתמודד בצורה יעילה עם מצבים יומיומיים. לאחר חשיפת דפוסי החשיבה המעוותים, המטופל לומד לסגל דפוסי חשיבה חדשים בדרכים שונות.
אחת מהדרכים המקובלות ביותר נקראת הקהיה שיטתית. כך לדוגמה אם המטופל מפחד מנחשים, בשלב הראשון ינהל איתו המטפל שיחה על נחשים. לאחר מכן, בשלב השני, יראה לו תמונה של נחש ולאחר שהמטופל יצליח להגיב בצורה תקינה לתמונה של הנחש, ניתן יהיה לעבור לשלב הבא.
בשלב הבא יצטרך לשהות ליד אקווריום שבתוכו יש נחש חי. החשיפה ההדרגתית היא רק שיטה אחת מתוך מכלול שיטות שנמצאות בשימוש של מטפלים קוגניטיביים התנהגותיים, המתמקדים פחות בגורמים להתפתחות הפתולוגיה ויותר באופן שבו ניתן יהיה לפתור את הבעיה באופן טכני.
