פירומניה מוגדרת כדפוס מכוון של הצתת שריפות לשם הנאה או סיפוק הנגזר כהקלת מתח אותו חווה הסובל מההפרעה טרם ההצתה. המונח מגיע משתי מילים יווניות שפירושן "אש" ו"טירוף".
מדריך האבחון והסטטיסטיקה להפרעות נפשיות, ה-DSM, מסווג פירומניה כהפרעת שליטה בדחפים, כלומר, אדם שאובחן עם ההפרעה אינו מתנגד לדחף להצית שריפות, בניגוד לארגון מתוכנן של הצתה כפעולת טרור.
לפי פרויד: הצתה היא ביטוי פרימיטיבי להפגנת כוח על הטבע
רוב המחקרים שחקרו את הסיבתיות להפרעה התמקדו בילדים ומתבגרים שהציתו שריפות. מחקרים מוקדמים בתחום השתמשו בקטגוריות של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית להסבר התנהגות זו. פרויד שיער כי הצתה מייצגת רצון פרימיטיבי להפגין כוח על הטבע.
בנוסף, מספר חוקרים ניסו להסביר את העובדה שפירומניה היא בעיקר הפרעה זכרית, תוך התייחסות לרעיון של פרויד לפיו אש מסמלת דחף מיני גברי מיוחד. מחקר שנערך בשנת 1940 מייחס הצתה לחששות סירוס בקרב גברים צעירים, והניח שמתבגרים הציתו שריפות על מנת לצבור כוח על מבוגרים.
מחקר זה חשוב היות והוא הציג את רעיון "שילוש האגו" של הצתה, הכולל הרטבה ואכזריות לבעלי חיים כמנבא להתנהגות אלימה בחיים הבוגרים.
גורמים לפירומניה בקרב ילדים ובני נוער
הגורמים המורכבים לא הובנו עד שנת 2002, אך ניתנים לתיאור בקווים כליים כגורמים אישיים או סביבתיים, הכוללים:
התנהגויות ועמדות אנטי חברתיות – מתבגרים עם נטייה להצתת אש מפגיעים בדרך כלל גם נטייה לביצוע פשעים אחרים, כולל אונס, עבירות מין אלימות וונדליזם לרכוש.
חיפוש ריגושים – חלק מהצעירים נמשכים להצתה מתוך שעמום והעדר צורות בילוי אחרות.
חיפוש תשומת לב – הצתה הופכת לשיטה לעורר תגובות מההורים והרשויות.
העדר כישורים חברתיים – צעירים רבים נעצרו בעקבות הצתה ותוארו כ"זאבים בודדים", הסובלים מבעיות חברתיות משמעותיות.
העדר הבנת חשיבות השמירה על בטיחות – חוסר הבנה לגבי התנהגות בטוחה עם אש ובסביבתה, ובורות לגבי הסכנות הקשורות להצתה.
הגורמים הסביבתיים לפירומניה בקרב מתבגרים
העדר פיקוח – מצד הורים ומבוגרים משמעותיים אחרים.
חשיפה לשימוש רשלני באש – כשמתבגרים צפו בצעירותם במבוגרים שלא הקפידו על בטיחות סכנות אש.
הזנחה – חוסר מעורבות פיסית או רגשית של ההורים.
פסיכופתולוגיה הורית – פירומניה קשורה באופן משמעותי להתעללות פיסית או מינית בילדים, ומחמירה יותר בקרב ילדים החיים במשפחות בהם ההורים מכורים לאלכוהול, לסמים או מתנהגים באלימות.
לחץ חברתי – חשיפה לחברים מעשנים או משחקים באש מהווה גורם סיכון עיקרי לפירומניה בילדים.
אירועי חיים מלחיצים – חלק מהילדים והמתבגרים זקוקים להצתות כשיטת התמודדות עם משברים בחייהם בהעדר תמיכה משפחתית להתמודדות עם משברים.
התסמינים בקרב ילדים, מתבגרים ומבוגרים עשויים להיות כרוניים או ארעיים
חלק מהאנשים הסובלים מההפרעה עשויים להצית שריפות לעיתים קרובות כשיטה להקלת מתחים, ואחרים מבצעים זאת רק בתקופות מתח יוצא דופן בחייהם.
בנוסף, ההתנהגות החיצונית של פירומניה במבוגרים נקשרת עם תסמינים הכוללים מצב רוח דכאוני, מחשבות אובדניות, סכסוכים חוזרים ונשנים ביחסים בין אישיים, חרדה וחוסר יכולת להתמודד עם מצבי לחץ.
הקריטריונים הדרושים לקביעת אבחון רשמי
מדריך האבחון והסטטיסטיקה מציין שישה קריטריונים שצריכים להתקיים כדי לאבחן את ההפרעה:
התנהגות חוזרת – ההצתות המכוונות התרחשו יותר מפעם אחת.
מתח או עוררות רגשית – תחושות אלו התעוררו לפני ההצתות.
משיכה לאש – המטופל מציין שהוא מוקסם מאש, נמשך אליה או סקרן לגביה ולגבי מצבים הסובבים אותה, למשל ציוד לטיפול באש או שימושים באש.
תחושות הקלה, הנאה וסיפוק – רגשות אלו מתעוררים בעקבות ההצתה.
העדר מניעים אחרים – למטופל אין מניעים כספיים; רשעות אידיאולוגית; כעס או נקמה; רצון לחפות על פשע אחר; אשליות או הזיות; או ליקויי שיפוט הנובעים מהתמכרויות, דמנציה, פיגור שכי או נזק מוחי טראומטי.
העדר הסברים אחרים – לא ניתן להסביר טוב יותר את תסמיני הפירומניה באמצעות הגדרת הפרעת אישיות אנטי חברתית, הפרעת התנהגות או מאניה ארעית.
גישות הטיפול משתנות כשמדובר בילדים או מבוגרים
טיפול בילדים ומתבגרים
הטיפול מתחיל עם שאלון מובנה הכולל את ההורים והילד, להערכת הסביבה המשפחתית, דפוסי פיקוח ומשמעת וגורמים דומים. השלב הבא בטיפול מותאם לילד ומצבו הביתי או האישי.
מגוון גישות טיפוליות, כולל מיומנויות פתרון בעיות, התמודדות עם כעסים, מיומנויות תקשורת, הדרכה להחלפת דחפים תוקפניים בגישות בריאות, ובנייה קוגניטיבית, נחוצים על מנת לספק מענה לכל הבעיות הרגשיות והקוגניטיביות המעורבות.
טיפול במבוגרים
פירומניה במבוגרים נחשבת כמורכבת לטיפול בשל חוסר ההבנה של הפירומן את בעייתו, וחוסר נכונותו לשתף פעולה. הטיפול מורכב משילוב של טיפולים תרופתיים וטיפולים רגשיים המיועדים לטווח הארוך.
