ליתיום היא תרופה פסיכיאטרית המשמשת לטיפול במגוון הפרעות פסיכיאטריות, בדגש על הפרעה דו קוטבית. מדובר בתרופה פסיכיאטרית ותיקה יחסית, שאושרה לשימוש על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי כבר בשנת 1970. בתקופה ההיא ההתוויה לשימוש בליתיום הייתה לטיפול באפיזודה של מאניה.
אחת הבעיות המרכזיות הנוגעות לשימוש בליתיום היא שמדובר בתרופה הגורמת מגוון רחב של תופעות לוואי. בין היתר התרופה משפיעה לרעה על הכליות ומערכת השתן, על בלוטת התריס, על הלב, על מערכת העיכול, על מערכת העצבים ועוד.
את התרופה נוטלים באופן פומי, כששיא הריכוז של התרופה בדם מתרחש בין שעה לשעה וחצי לאחר נטילה של תרופה סטנדרטית ולאחר ארבע עד ארבע וחצי שעות ממועד הנטילה של תכשיר בשחרור מושהה. התרופה לא נקשרת לחלבוני הפלסמה, לא עוברת מטבוליזם בגוף ומופרשת דרך הכליות. נכון להיום, עדיין לא ברור מה הוא המנגנון הביוכימי שבו פועלת התרופה וכיצד בדיוק היא מייצבת את מצב הרוח.
מה הן ההתוויות הרפואיות לשימוש בליתיום?
מאניה חריפה
בקרב שמונים אחוז מהסובלים מהפרעה דו קוטבית, התרופה מצליחה הן למנוע הישנות של מאניה אקוטית והן לרסן את המאניה. לתרופה ישנה השפעה נוגדת מאניה הנחשבת לאיטית יחסית, כשבדרך כלל ניתן להבחין בהשפעת התרופה תוך שבוע אחד עד שלושה שבועות.
לאור זאת, במהלך השבועות הראשונים נהוג לרשום למטופל גם תרופות אנטי פסיכוטיות טיפוסיות, בנזודיאזפינים או חומצה ולפרואית. באופן כללי, אדם הסובל ממאניה מעורבת, יגיב פחות טוב לתרופה בהשוואה לאדם הסובל ממאניה קלאסית.
דיכאון בהפרעה דו קוטבית
התרופה נמצאה יעילה לטיפול באפיזודה דיכאונית המופיעה במסגרת הפרעה ביפולארית. בנוסף לכך, היא נמצאה יעילה כטיפול נוסף בדיכאון מג'ורי חמור. במקרים האלו ניתן לשלב את התרופה עם תרופות אחרות המשמשות לייצוב מצב הרוח כמו לדוגמה טגרטול.
במקרים בהם מטופל נמצא תחת טיפול קבוע בליתיום מפתח אפיזודה דיכאונית, חשוב לשלול היפותירואידיזם (תת פעילות של בלוטת התריס) על רקע השימוש בתרופה, חוסר היענות לתרופה או שימוש לרעה בחומרים שונים, בדגש על סמים.
טיפול אחזקתי בהפרעה דו קוטבית
טיפול אחזקתי בליתיום מביא לירידה משמעותית במידת החומרה, בתדירות וכן במשך האפיזודות המאניה-דפרסיביות בקרב מטופלים הסובלים מהפרעה ביפולארית. באופן כללי, התרופה מהווה טיפול אחזקתי יעיל יותר לאפיזודות המאניות בהשוואה לאפיזודות הדיכאוניות ולפיכך במקרים של דיכאון, ייתכן צורך בטיפול בתרופות נגד דיכאון באופן ממושך או זמני.
דיכאון מג'ורי
אמנם התרופה יעילה לטיפול ארוך טווח בדיכאון מג'ורי, אך רמת היעילות שלה לא עולה על רמת היעילות של תרופות נגד דיכאון. התרופה ניתנת לעתים קרובות כטיפול אדג'ובנטי, כלומר כטיפול המתווסף לתרופות הקבועות, לחולים שלא הגיבו היטב לטיפול בנוגדי דיכאון בלבד. סך הכול לפי הידוע לנו כיום, בין חמישים לשישים אחוז מהמטופלים שלא מגיבים לנוגדי דיכאון בלבד, יגיבו היטב לשילוב של ליתיום במשטר הטיפולי.
הפרעה סכיזואפקטיבית או סכיזופרניה
הטיפול העיקרי בהפרעות אלו הוא מתן תרופות אנטיפסיכוטיות, אך ליתיום בהחלט יכולה להוות טיפול נוסף יעיל, בעיקר בקרב חולים עם תסמינים של הפרעות מצב רוח וחולים העמידים לטיפול בתרופות אנטיפסיכוטיות.
כמו כן, מטופלים שלא מסוגלים מסיבות כאלו ואחרות לעשות שימוש בתרופות אנטיפסיכוטיות, לרוב יפיקו תועלת רבה מטיפול המבוסס על ליתיום בלבד.
אזהרות ותופעות לוואי
למעלה משמונים אחוז מהאנשים העושים שימוש בליתיום סובלים מתופעות לוואי שונות. באופן כללי, ישנה חשיבות עליונה לצמצם את הסיכון להתפתחות של תופעות לוואי וזאת נהוג לעשות על ידי ניטור של רמות התרופה בדם. כמו כן, יש להתערב תרופתית לנטרול תופעות הלוואי כאשר הן מופיעות. אחד האלמנטים החשובים ביותר הקשורים בהפחתת חומרת ושכיחות תופעות הלוואי הוא חינוך החולים.
כך למשל יש להזהיר את החולים שנוטלים ליתיום כי שינויים בצריכת מלח ומים עשויים להשפיע על כמות התרופה המופרשת וכתוצאה מכך להוביל לירידה או עלייה ברמות התרופה בפלסמה: צריכה מוגברת של נתרן בדיאטה, גורמת לירידה בריכוז התרופה ולעומת זאת צריכה מועטה במיוחד של נתרן עשויה לגרום לכך שרמות התרופה בדם יגיעו לרמות טוקסיות. מעבר לכך, ישנו מגוון רחב של תרופות שעשויות לגרום לשינויים ברמת הליתיום בפלסמה, שחשוב ליידע בנוגע אליהן את החולים העושים שימוש בתרופה.
בין היתר התרופה עשויה לגרום לבחילות, ירידה בתיאבון, הקאות, שלשולים, עלייה במשקל, פגיעה בזיכרון, אטקסיה, פרקינסוניזם קל, היפרקלצמיה, תסמונת נפרוטית, נוירופתיה פריפרית והרשימה עוד ארוכה.
מינון יתר והרעלת ליתיום
הרעלת ליתיום עלולה להוביל למות המטופל וכן קיימת אפשרות שהמטופל יכנס למצב של תרדמת. התסמינים המקדימים שיש בהם כדי להעיד על הרעלת ליתיום הם בעיקר תסמינים נוירולוגיים כמו לדוגמה פגיעה ביכולת הדיבור, רעד גס, פגיעה בתפקוד הכלייתי, אטקסיה והפרעות שונות במערכת העיכול. התסמינים המאוחרים הם רעידות בשרירים, טשטוש הכרתי ופרכוסים.
גורמי הסיכון המרכזיים להרעלת ליתיום הם נטילה של ליתיום מעבר למינון המומלץ, דיאטה דלת נתרן, תפקוד כלייתי לקוי, התייבשות ואינטראקציה מסוכנת עם תרופות אחרות.
הרעלת ליתיום היא מצב מסוכן המהווה מצב חירום רפואי. בכל מקרה של הרעלה יש להפסיק ליטול את התרופה לאלתר ולתת נוזלים על מנת לטפל בהתייבשות. על מנת לפנות את התרופה מהגוף יש לתת תמיסת פוליאתילן גליקול או kayexalate ובמקרים החמורים ביותר ייתכן כי טיפול הבחירה יהיה דיאליזה.
