למרות השימוש הרווח כיום במושג 'דיכאון' על מנת לתאר מצב של עצבות גדולה, עצב הוא לא בהכרח הרגש השולט אצל הסובלים מדיכאון. לעיתים קרובות הדיכאון מתבטא דווקא בתחושת עייפות כללית, ריקנות ואף כהות חושים מוחלטת.
האדם הדיכאוני עלול לאבד בין היתר את היכולת להפיק הנאה מחייו ותחביביו. את הדיכאון מקובל לראות כשינוי קיצוני במצב הרוח של האדם ושינויים קיצוניים בדרך בה הוא תופס את עצמו, את חייו ואת העולם סביבו, תופעות קיצוניות אלו גורמות לעיתים להפרעות אכילה, הפרעות שינה ועייפות כרונית בקרב הסובלים מדיכאון.
דיכאון היא הפרעה שמופיעה בדרגות שונות, החל מהפרעה זמנית וקלה יחסית וכלה בהפרעה עמוקה, ארוכה ומסכנת חיים. רוב המומחים מאמינים שלמחלה ישנם הן גורמים פסיכולוגיים והן ביולוגיים. מקובל לחשוב כי במצב של מתח נפשי כתוצאה מכעס, עצב וכד' באדם לא דכאוני, תאי המח מאבדים תקשורת אחד עם השני, או מתקשרים ביעילות נמוכה יותר לתקופה מסוימת.
במצב של דיכאון הפרעה זו אינה משוקמת כאשר המשבר נגמר, אלא נותרת ויוצרת בעיות ולחצים נוספים על האדם הדיכאוני – עצב, בעיות שינה, קשיים בריכוז, חוסר אונים אל מול הצרכים האישיים, התרחקות מחברים ובני משפחה וכל זה ללא גורם מציאותי חיצוני.
למרות האמור לעיל, המדע עדיין נתקל בקשיים במתן הסברים פיזיולוגיים לתופעה. גורמים פיזיולוגיים נפוצים יכולים להיות: חוסר איזון הורמונלי, בעיקר אצל נשים, שנוצר בעקבות שינויים בייצור ההורמונים.
כמו כן, דיכאון בעקבות מחלה נחשב לתופעת לוואי, ביניהן מחלות לב וכלי דם, פרקינסון ועוד.
הטיפול התרופתי בדיכאון
כאמור, כיום מקובל לחשוב שלדיכאון יש גורמים ביולוגיים ברורים ולכן הטיפול בדיכאון צריך לכלול בד"כ גם טיפול תרופתי.
יעילות הטיפול
תרופות אנטידפרסוריות יכולות לסייע בטיפול בדיכאון ברמות שונות, אולם יש לזכור כי הן אינן מתאימות לכל אחד, ולעיתים עלולות לגרום לתופעות לוואי שונות. מוערך כי התרופות מפחיתות סימפטומים בכ-70 אחוז מהמקרים בקירוב. גם במצבים בהן הן משפיעות, הן לא תמיד מרפאות לחלוטין את המצב. שיקול זה צריך להילקח בחשבון מכיוון שבמצב שהריפוי אינו מוחלט הסימפטומים עלולים לחזור, לעיתים אף בצורה קיצונית יותר.
המנגנון הביולוגי של התרופות לדיכאון
כאמור, המנגנון הביולוגי הנפגע במצב של דיכאון היא התקשורת בין תאי המח. לכן, תפקיד התרופות האנטי דפרסוריות היא להעלות את רמת החומרים הכימיים באמצעותם תאי המח מתקשרים.
חומרים כימיים אלו קרויים נוירוטרנסמיטורים, כאשר ישנם 3 הנחשבים למעורבים בטיפול בדיכאון; סרוטונין, דופאמין ונוראפינפרין. המנגנון באמצעותו התרופות מעלות את רמתם של הנ"ל הוא באמצעות מניעת ספיגתם בתאים, כן שרמתם בחלל הבין תאי המוחי עולה.
סוגי תרופות נוגדות דיכאון
תרופות אלו נופלות לארבע קטגוריות עיקריות:
1. תרופות המעכבות ספיגת סרוטונין (SSRI)
אלו הן התרופות הכי שכיחות לטיפול בדיכאון. הן עובדות על הנוירוטרנסמיטור ששמו סרוטונין. קבוצה זו כוללת תרופות כמו פרוזאק, ציפרלקס, זולופט, לוסטרל ופאקסיל.
ה-SSRI מועדפות על פני קבוצות אחרות של אנטידפרסורים כמו האנטידפרסורים הטריציקליים ומעכבי המונואמין אוקסיד, מכיוון שתופעות הלוואי שלהן פחותות.
תופעות לוואי שכיחות בנטילת תרופות SSRI כוללות בעיות שינה, חרדה וחוסר מנוחה, חשק מיני מוגבר, ערפול, איבוד או עליה במשקל, רעידות, הזעה, עייפות וכאבי ראש.
2. אנטידרפסורים טריציקליים
מעכבים את ספיגת הסרוטונין והנוראפינפרין במנגנון שאינו ידוע. בנוסף לכך הם מעכבים באופן חלקי את ספיגת הדופאמין. מכיוון שלקבוצה זו של תרופות יש השפעה על מגוון רחב של חומרים, תופעות הלוואי של נטילת תרופות כאלו הינן רבות וחמורות יותר, כאשר תחושת עייפות ותשישות הינן התופעות המרכזיות.
בנוסף, התרופות מתחילות להשפיע רק שבועיים מתחילת נטילתן. לכן, כאמור, הן מועדפות פחות על פני ה-SSRI. דוגמאות לתרופות בקבוצה זו- אלוויל, אסנדין ואנאפרניל.
3. מעכבי מונואמין אוקסיד (MAOI)
זהו סוג התרופות הישן ביותר לטיפול בדיכאון. אלו הם חומרים המעכבים את פעילות המונואמין אוקסיד, חומר המפרק את הנוירוטרנסמיטורים סרוטונין, דופאמין ונוראפינפרין. שילוב של תרופה זו עם סוג מסוים של מזונות ומשקאות המכילים טירמין (כמו שוקולד, אלכוהול, יוגורט, פולי סויה ומגוון ירקות ופירות) יכול לגרום לל"ד גבוה, ולבסוף לשבץ או להתקפת לב.
מובן אם כך, שתרופות אלו ניתנות לעיתים רחוקות בלבד. אם יש בכל זאת צורך בנטילתה, יש להקפיד מאוד על דיאטה נטולת טירמין.
תופעות לואי נוספות של נטילת MAOI הן סחרחורת, בעיות שינה, עליה במשקל, כאבי ראש ובעיות בתפקוד המיני. אם נטלת בעבר תרופות מסוג SSRI, עליך לחכות לפחות חמישה שבועות לפני נטילת MAOI. שילוב של שתי קבוצות תרופות אלו מסכנות חיים. בקבוצה זו נכללות תרופות כמו איזוקרבוקסזיד, פנלזין, וטרניליציפרומין.
4. אנטידפרסורים א-טיפיקליים
ישנו מגוון של תרופות חדשות נוגדות דיכאון המכוונות לנוירוטרנסמיטורים נוספים מלבד סרוטונין. תופעות הלוואי שלהן מגוונות גם הן, אך השכיחות ביותר הינן עייפות, עליה במשקל, עצבנות, יובש בפה וראיה מטושטשת.
התרופה הא- טיפיקלית בופרופין, הקרויה גם וולבוטרין, גורמת פחות לבעיות בתפקוד המיני מתרופות ה-SSRI, ועל כן לעיתים מועדפת עליהן.
בעוד שאנטידפרסורים עשויים לטפל בדרגות שונות של דכאונות בטווח הקצר, חשוב להיות מודעים לכך שרק שילובם עם טיפול פסיכולוגי מתאים יעזור לאדם לצאת מהדיכאון בו הוא נתון.
לעיתים דיכאון הוא צורת התמודדות עם רגשות מודחקים העלולים לצוף על פני השטח לאחר נטילת התרופה. העצבות הבלתי צפויה שתיגרם בעקבות כך היא דוגמא נוספת לחשיבות שילוב טיפול תרופתי עם טיפול פסיכולוגי.
אחת ההפרעות הפופולריות, הנפוצות ביותר והמדוברות ביותר הינה דיכאון. על פי הערכות של ארגון הבריאות העולמי, נראה כי כ-350 מיליון בני אדם ברחבי העולם סובלים מרמות שונות של דיכאון. מעטים יודעים כי למעשה דיכאון איננה הפרעה אחת, כי אם אסופה של הפרעות שונות אשר מרכיביהן, תסמיניהן, וכן מקורותיהן יכולות להשתנות בין הסוגים השונים.
על מנת להתמודד עם מצבי הדיכאון, פנה תחום הפסיכיאטריה לפיתוחן של תרופות אשר ייעודן הינו להקל במצב הדיכאון, להביא את הגוף לכדי איזון, ובשאיפה גם לפתור את הבעיה. תרופות אלו מכונות בשם – נוגדות דיכאון.
סוגי תרופות נוגדות דיכאון
תרופות נוגדות דיכאון הינן למעשה קבוצה של מספר משפחות של תרופות, אשר תכלית ייעודן (אם כי חלקן יעילות גם לדברים אחרים) הינה טיפול והתמודדות עם מצבי דיכאון. ברמה העקרונית, פועלות תרופות אלו על ההורמונים העיקריים בהשפעתם על מצב הרוח של האדם – נוראדרנלין, סרוטונין ודופמין. אך באופן כללי, נמצא כי התרופות עצמן אינן פותרות את מצב הדיכאון, אלא רק מאפשרות שיפור מסוים ואיזון המותיר למטופל להיכנס לטיפול נפשי, ומקלות על תסמיניו לטווח זמן מסוים.
משפחות התרופות נגד דיכאון הינן:
- תרופות ממשפחת ה-SSRI (Serotonin Reuptake Inhibitors)
במשפחת תרופות זו, אשר הינה אולי הוותיקה ביותר מקרב כלל תרופות הטיפול בדיכאון, נכללות תרופות אשר משפיעות על הקליטה החוזרת של הסרוטונין בתאי העצב. באופן זה, עולה כמות הסרוטונין הנספגת (מאחר וזו נמצאת זמן רב יותר במרחב הסינפטי טרם היא נקלטת מחדש).
תרופות אלו נחשבו יעילות ביותר, עם תופעות לוואי מצומצמות ביותר. בין תופעות הלוואי ניתן לראות כאבי ראש, אי-נחת או אי-שקט, הפרעות קלות בתפקוד המיני, ובחילות. אך לרוב, תופעות אלו נעלמות עם הימשכות הטיפול והגעה לאיזון מסוים.
העיקרית שבין תרופות אלו, והידועה לכל, הינה הפרוזק (הידועה גם בשם פריזמה). אליה מתווספות הלוסטרל, זולופט, ציפרלקס, והרשימה ארוכה ביותר.
- תרופות ממשפחת ה-SNRIs (Serotonin Norepinephrine Reuptake Inhibitors)
תרופות דור שני אלו, באו בעקבות מצבים שונים אשר בהם התרופות מהדור הקודם (SSRI) נמצאו לא יעילות או לא מספקות. ה-SNRI פועלות גם הן על הספיגה החוזרת, ובכך מעלות את ריכוזם של הנוירוטרנסמיטרים בסינפסות.
גם בתרופות אלו ניתן לראות תופעות לוואי יחסית מועטות או לא מהותיות, המושפעות בעיקר מבחילות והפרעות קלות בתפקוד המיני. עם זאת, לעיתים ניתן לראות גם חולשה ועייפות, שלשולים או עצירות, הפרעות שינה שונות, וסחרחורות, ועוד.
העיקריות במשפחת תרופות אלו כוללות את הסימבלטה (דולוקסין), אפקסור, מילנציפרן, ועוד.
- תרופות משפחת ה-TeCA (Tetracyclic Antidepressants)
משפחת התרופות הטטריציקליות הינה ותיקה ביותר, והיא פועלת על ידי שליטה במוליכים עצביים שונים. במשפחה זו גם נכללות תרופות מסוג TCA (Tricyclic Antidepressants), והן קיימות בשוק כבר משנות החמישים. אך תרופות אלו נחשבות למסוכנות ביותר במקרים של מנת יתר, ויש להן תופעות לוואי חריפות יחסית לקודמותיהן, כגון הפרעות במתן שתן, הפרעות בלחץ הדם ובקצב הלב, יובש בפה, ועוד.
בין התרופות הנכללות במשפחה זו ישנן הכלומפרמין, מירטאזאפין (רמרון), מפרוטילין (מלודיל), מיאנסרין (בונסרין), ועוד.
- תרופות ממשפחת ה-SARI (Serotonin Antagonists and Reuptake)
משפחת תרופות זו חוסמת את הקולטנים הפועלים לספיגת המוליך העצבי סרוטונין, וכן הורמונים אחרים כגון נוראדרנלין ודופמין. תרופות אלו כוללות תופעות לוואי שונות, לרבות רעדים, כאבי ראש, בחילות והקאות, שלשול או עצירות, עייפות וחולשה, ועוד.
התרופה הנפוצה ביותר במשפחה זו הינה הטרזודון, הידועה גם בשם טרזודיל.
- תרופות ממשפחת ה-NRI (Norepinephrine Reuptake Inhibitors)
גם תרופות אלו משפיעות על הספיגה החוזרת של הורמונים, אך כאן מדובר על המוליך העצבי נוראדרנלין, מבלי להשפיע על הסרוטונין אשר רוב התרופות הקודמות משפיעות עליו. במצבים מסוימים, תרופות אלו מוכיחות עצמן יותר מאשר ה-SSRI, אך יש לבחון כל מקרה לגופו.
בין התרופות הנפוצות במשפחה זו הרבוקסטין והאטומוקסטין (סטרטרה).
- מעכבי MAO (MonoAmine Oxidase Infibitors)
משפחה וותיקה ביותר של תרופות נוגדות דיכאון, אשר חוסמות את פעילותם של האנזימים MAO. אנזימים אלו, מפרקים את המוליכים העצביים בסינפסה, ולמעשה על ידי חסימתם נותרים אלו לקליטה טובה יותר. כך עולה רמתם במוח של מוליכים כגון סרוטונין, נוראדרנלין, אדרנלין, ועוד. תרופות אלו נחשבות ליעילות מאוד לטיפול בדיכאון, ובעיקר לסוגי דיכאון א-טיפי. תרופות אלו גם יעילות במקרים בהם משפחת ה-SSRI נכשלת בהשפעתה, מקרים אשר בהחלט ייתכנו.
בנוסף לכך, נמצא כי תרופות אלו יעילות גם לטיפול בבעיות אחרות, כגון אלצהיימר או פרקינסון. עם זאת, לתרופות אלו ישנן תופעות לוואי יחסית חמורות, הדורשות בין השאר שינויים בהרגלי האכילה (סיכון להשמנת יתר), ושינויים דיאטטיים (מזונות מסוימים עלולים להיות קטלניים בשילוב עם תרופות אלו).
בין תרופות אלו ישנן הסלגילין, איזוקרבוקסזיד, טרנילציפרומין, פנלזין, מטרלינדול, מוקלובמיד, ועוד.
- נוגדי דיכאון טבעיים
כיום ישנם גם נוגדי דיכאון המבוססים על צמחים. חלקן מופקות מצמח ההיפריקום כגון רמוטיב או לאייף 600. תרופות אלו נחשבות ליחסית קלות, ועל כן יעילות לטיפול בדיכאון אשר אינו חמור. הן טובות לשימוש גם בילדים מגילאים יחסית צעירים (12 ומעלה), ויעילות גם בטיפול במצבים שונים של חרדה או קשיי שינה. הטיפול בהן הינו יחסית קצר (כ-24 שבועות), והוא מצריך מרשם רופא.
כמו כן, יתרון משמעותי של תרופות אלו הינו תופעות לוואי יחסית קלות. אך עדיין, יש להיות במעקב אחר השפעת התרופה על המטופל.
- נוגדי דיכאון מסוגים אחרים
בנוסף לסוגים ומשפחות התרופות נוגדות הדיכאון שהוזכרו לעיל, ישנן תרופות בשוק אשר אינן ניתנות לשיוך לאף אחת מהן. בופרופיון הינה דוגמה לתרופה כזו, אשר למעשה לא ממש ברור כיצד היא פועלת, אך היא מובילה לעיכוב הספיגה של מוליכים עצביים כגון דופמין. נמצא כי תרופה זו גם יעילה לגמילה ממצבים של עישון, ולרוב פונים לטיפול בה כאשר תרופות אחרות לא נמצאות כיעילות.
ראו גם:
TMS – טיפול בגרייה מגנטית
