איידס (HIV- כשל חיסוני נרכש), היא מחלה קשה וחשוכת מרפא. הווירוס המועבר דרך נוזלי הגוף (דם או זרע בעיקר) גורם להרס של המערכת החיסונית של הגוף, ולכן כל וירוס או חיידק אשר תוקפים את הגוף עלולים להחליש אותו מאוד, ואף להביא למותו של החולה.
קושי בהתמודדות עם מחלת האיידס
כל מחלה קשה מלווה בהתמודדות נפשית שאינה קלה בעבור החולה ובני משפחתו וקרוביו. הידיעה שאדם חולה במחלה נוראית עשויה להוביל להתמודדות הדומה לעיבוד אבל. היא כוללת הכחשה, כעס ותחושות קשות של דיכאון.
כאשר מדובר באיידס, עשויות להיות לאבחון המחלה השלכות נוספות שאינן אופייניות למחלות אחרות:
- בושה: כאמור, הווירוס הגורם למחלת האיידס מועבר דרך נוזלי הגוף ובדרך כלל מדובר במגע מיני. על כן מקושרת המחלה לדפוסי התנהגות מיניים שאינם מקובלים בחברה- הומוסקסואליות, זנות, מתירנות מינית וכדומה. פעמים רבות החולה חושש שבנוסף למחלה הנוראית ממנה הוא סובל, תגובת הסביבה לנסיבות בהן נדבק במחלה תהיה קשה ומשפילה.
- קומורבידיות (מחלות נוספות): צורת הדבקה נפוצה נוספת באיידס היא בעקבות שימוש במחטים מזוהמות, בעיקר על ידי נרקומנים. במצב כזה, נוצרת סיטואציה של אדם שהינו גם סובל מהתמכרות לסמים וגם חולה באיידס.
- איום המוות: כאמור, איידס הינה מחלה חשוכת מרפא. הידבקות באיידס משאירה את החולה במצב של חוסר ודאות לגבי עתידו (מתי תפרוץ המחלה? כמה זמן נשאר לי?), יחד עם תחושה ש"אין מה לעשות", תחושה שעשויה לגרום לדיכאון ולחוסר מוטיבציה ורצון לתפקד.
- דחייה חברתית: איידס היא אמנם מחלה מדבקת, אך התפיסות החברתיות לגבייה קשות אף יותר מסכנת ההדבקה עצמה. אנשים חוששים להיות בקרבת חולי איידס (למרות שללא מעבר של נוזלי גוף אין אפשרות להדבק במחלה). לכן פעמים רבות מוצאים עצמם חולי האיידס מבודדים חברתית, מנודים ממקורות תמיכה אפשריים ומבלים בעיקר בחברת חולים אחרים.
- הפרעות נפש: איידס, כמו גם מחלות מין אחרות, הן מחלות מין שגורמות להפרעות נפש, ביניהם פגיעה קוגניטיבית, בלבול, הפרעות התנהגות ועוד.
מובן שבנוסף לכך, ישנן מגבלות אמיתיות שיוצרת המחלה- על החולים להימנע ממגע מיני עם אנשים בריאים על מנת שלא ידביקו אותם, ולעיתים עליהם גם להימנע מעיסוקים מסוימים בהם הסיכוי לפציעה גבוה (כדי שדמם הנגוע לא ייחשף לאנשים אחרים). למידע נוסף: מחלת האיידס
דרכי התמודדות
עם כל הקושי שבדבר, איידס אינה גזר דין מוות מיידי. חולי איידס יכולים לחיות שנים ארוכות, מספקות ופוריות, בעיקר כיום כאשר קיימים טיפולים תרופתיים (קוקטיילים) המשפרים את תפקוד המערכת החיסונית. על כן, בנוסף להתמודדות הרפואית היומיומית, יש לתת דגש על דפוסי ההתמודדות הרגשית של החולה.
- צבירת ידע: חשוב שהחולה ידע לאשורו את מצבו ואת ההשלכות לכך. חולים שיודעים מה מצבם, ממה עליהם להיזהר, מה הם יכולים לעשות ללא חשש, מהו הטיפול שהם מקבלים ומה צופן להם העתיד, מתפקדים טוב יותר ביחס לחולים שרמת הידע שלהם מצומצמת, וחששותיהם מושפעים גם מאמונות תפלות הנפוצות בציבור הרחב.
- תמיכה סביבתית: כאמור, מחלת האיידס גורמת הן לבושה (הגורמת לחולה להתרחק מהחברה) והן לדחייה חברתית (הגורמת לחברה להתרחק מהחולה). דווקא בשעות קשות אלה, חשוב שלחולה תהיה תמיכה סביבתית עשירה ומגוונת ככל האפשר.
תחושות של בדידות ונטישה יכולות רק לחזק את הכעס והדיכאון אותם מעוררים באופן טבעי אבחון המחלה. בנוסף לגורמי התמיכה הראשוניים (משפחה וחברים קרובים), ישנן גם קבוצות שונות המאפשרות תמיכה של חבריהן אלה באלה.
- טיפול נפשי: לעיתים מגיע הדיכאון בעקבות המחלה לרמות קליניות, ומחייב התייחסות בנפרד מהמחלה. טיפול פסיכותרפי מסוגים שונים, תמיכה סוציאלית, טיפול פסיכולוגי וטיפולים תרופתיים, עשויים לסייע לחולים להתמודד עם מצבם הקשה.