כלל התסמינים הנפשיים של ניצולי השואה נקראים "תסמונת מחנות הריכוז" – post concentration camp syndrome. תסמינים אלו כוללים חרדה, דיכאון, התנהגות אלימה, קהות חושים, קשיי ריכוז, סיוטים, בעיות בתקשורת בינאישית, תחושת חשדנות באחרים, התבודדות ותחושת בדידות שמתלווה לכך ועוד.
תסמונות פסיכוסומטיות נפוצות גם כן בקרב ניצולי שואה. תסמונות אלה כוללות מיחושים בלתי מוסברים בכל הגוף, תלונות על כאבי ראש וכאבי בטן, חרדה פתאומיות ודפוסים של התעוררות תכופה במהלך השינה.
תופעה נפוצה נוספת היא חלומות בהקיץ או ניתוק זמני מן המציאות שמסביב ושקיעה בבהייה. זהו סוג של טרנס שמאפשר בריחה זמנית מהקושי. כמו כן, התגלו בקרב ניצולי השואה גם דפוסים של מחשבות טורדניות המחזירות אותם לתקופת השואה, ובהם ניצולי השואה כאילו חווים את הזוועות מחדש.
הקטגוריות העיקריות שמאפיינות את תסמונת מחנות הריכוז
- הטבעת מוות – דימויים חוזרים ונשנים הקשורים למוות. ניצולים רבים מסוגלים לשחזר באופן מדויק את הריח של העשן באוויר ואת הקולות של אלה שעברו עינויים. חלק מהניצולים כלואים בזמן ואינם מסוגלים להימלט מהמחזות בהם צפו. התוצאה המיידית של הטבעת המוות היא חוסר היכולת לישון.
- תחושת אשמה בנוגע למוות – הניצולים שאיבדו את יקיריהם שואלים את השאלה מדוע הם ולא אנחנו. תחושת חוסר האונים מקננת בהם בעודם שואלים איך יכלו להציל אנשים אחרים או להתמודד עם המצב בצורה טובה יותר.
- ניוון פסיכולוגי – משמש כמנגנון פסיכולוגי שפועל נגד דימויים שמציפים את התודעה. רבים מהניצולים הפכו לקהי חושים כלפי כל ביטוי של רגש ואדישים לחלוטין בנוגע למוות. זאת מכיוון שהצורך ההישרדותי עמד בראש מעייניהם בזמן השואה, והם היו חייבים לבטל חלקים ניכרים מאישיותם. הצדדים החלשים האמפטיים, בהם באה לידי ביטוי דאגה לאחר וחמלה בוטלו כליל ואילו הדאגה להישרדות העצמית תפסה את מקומה. כך, הצטמצמו התפקודים לאלה שהיו חיוניים ביותר להישרדות.
- חשדנות ופרנויה – ההשפלות שעברו הניצולים הפכו אותם לפרנואידים וחסרי יכולת לתת אמון באחרים. התחושה היא שאנשים מסביב מנסים לרמות אותם. גם תחושה של שנאה כלפי הסביבה מקננת בהם באופן תמידי (לעיתים מסיבות משוללות היגיון שנובעות מתוך פרשנות מוקצנת לגירויים).
- חיפוש אחר משמעות – הניצולים מחפשים ללא הפסק אחר משמעות לחייהם ופועלים להעניש את אלה שפגעו בהם.
ישנה גישה הרואה את תסמונת מחנות הריכוז כמקבילה לתסמונת פוסט טראומטית, שבה קיימת פגיעה אורגנית מוחית בנוסף לנזק הפסיכולוגי. הנזק למערכת העצבים המרכזית בקרב ניצולי השואה נגרם כתוצאה מהתנאים הקשים ששררו במחנות הריכוז בזמן השואה (רעב קשה, עבודה אינטנסיבית, קור קיצוני וחשיפה למחלות ולטפילים).
אילו גורמים משפיעים על הופעת ההפרעות הנפשיות אצל ניצולי שואה?
ניצולים שהיו בעלי משפחות אשר אותם איבדו בזמן השואה, סובלים מבעיות נפשיות קשות יותר מאשר אלו שעברו את השואה בהיותם מתבגרים או מבוגרים צעירים. כמו כן, אנשים ללא משפחות הגיעו לשיקום הטוב ביותר מבין ניצולי השואה.
בנוסף, תסמיני ההפרעה מתגברים עם הזקנה, שכן לרוב יש זמן פנוי רב יותר לשקוע בהרהורים המציפים את הזיכרונות הטראומטיים ומעלים תחושות שליליות. בעוד שבשלבים מוקדמים יותר בחיים, היו עיסוקים מגוונים ורבים (גידול ילדים, עבודה, תחביבים, פעילויות חברתיות), גיל הפרישה מנתק את האדם מהמסגרת אליה הוא הורגל. הילדים לרוב כבר בוגרים ואינם זקוקים לטיפול וכך הזמן הפנוי נותן דרור להרהורים הטורדניים להיות פעילים ביותר.
כיצד ניתן לטפל בתסמונת מחנות הריכוז?
הטיפול שנמצא כיעיל ביותר הוא פסיכותרפיה. טיפול זה מאפשר לניצולים לפרוק מעליהם את החוויות, האירועים והתרחישים שעברו עליהם וכן את החרדות הקיומיות שלהם. בנוסף, ניתן להיעזר בהיפנו-אנליזה כדי לטפל בסיוטי הלילה של הניצולים.
קראו עוד: