הורים פונים לטיפול פסיכולוגי ברחובות של "הסדנה" לעיתים קרובות לגבי בעיות הנוגעות להורות. אנחנו בתקופה מבלבלת מאוד עבור הורים ולראייה כמות ספרי ההדרכה (ותוכניות הטלוויזיה ) להדרכה הורית היוצאים לאור מידי שנה. הורים מחפשים עצות כיצד לפעול כדי לעזור לילדים הצעירים שלהם הנתקלים בקשיים חברתית או רגשית, מתנהגים בדרכים מבלבלות או יוצאים מהארון. הורים מבוגרים מתייעצים לגבי ילדיהם הבוגרים להם יש בעיות משלהם – נישואים אומללים, עומס כלכלי, בדידות, התמכרות, דיכאון, התמודדות עם חרדה.
ללא קשר לגיל, או למין הילד, או לבעיה הספציפית, השאלה שהורים שואלים בדרך כלל זהה:
מה התפקיד שלי כאן?
זה הגיוני, כי במובנים מסוימים, זו השאלה המרכזית שבלהיות הורה. הורות אינה כמו ידידות או נישואים – מערכות יחסים שהמבנה הבסיסי שלהן נשאר יציב לאורך הזמן, גם כשהדינמיקה משתנה. הורות, לעומת זאת, מתפתחת כל הזמן, כאשר ילדים גדלים מתינוקות לפעוטות, למתבגרים ולמבוגרים. בכל שלב, ההורים צריכים לכייל מחדש את תפקידם ולעיתים אף להגדיר אותו שוב – כמה שליטה יש להם וכמה התערבות (ופלישה לחייהם של הילדים) עליהם להפעיל?, כמה הגנה ותמיכה הם צריכים להציע?, כמה הם צריכים לסגת לאחור ולתת לילדם להתמודד או להיכשל לבדו.
אלו לא תשובות שאפשר למצוא בספרים, לא קבלנו כהורים הוראות הפעלה עם ילדנו בבית החולים, התשובה לא תמיד מגיעה באופן טבעי ולעיתים זו תשובה מכאיבה מאוד .
"אחד ההיבטים הקשים ביותר בלהיות הורה הוא המציאות שאם אתה מגדל את הילד שלך היטב, הילד הזה הופך למבוגר שימשיך לקבל החלטות לגבי חייו בעצמו", אמר לאם, הפסיכולוג ברחובות של "הסדנה". אותה אם כעסה על ביתה שבחרה לגור רחוק ממנה. "אם אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, אנחנו חייבים בסופו של דבר לשחרר אותם.".
העניין הוא שמערכת היחסים שלנו כהורים עם ילדנו משתנה לא רק בכיוון אחד, כלומר בהשפעה שיש לנו עליהם או בתפקיד שאנו ממלאים בחייהם, אלא היא דינמיקה מורכבת יותר בה אנחנו הופכים תלויים בהם רגשית ולעיתים מעבר לכך ככול שהם ואנחנו מתבגרים. דויד גרוסמן תאר את מערכת היחסים הזו שלנו כהורים עם ילדנו-כענף הצומח מעץ, אלא שבמקרה זה הענף הופך עם הזמן לגזע, ומי שהיה גזע הופך לענף. אנחנו צומחים מתוך ילדנו, לא פחות שהם צומחים מאתנו.
הסינכרוניזציה של השנויים שעוברים הורים ושעוברים ילדיהם המתבגרים לעולם לא פשוטה. קשה לנו להתבגר ולהתאים את עצמנו למציאות המשתנה בפני עצמנו, קשה בריבוע כשהאדם החשוב אתו אנו מנהלים את הקשר, גם הוא משתנה., עבור הורים הקשר עם הילד המתבגר נחווה לא פעם כמערכת של אובדנים, אובדנים של אינטימיות, אובדן של שליטה, אובדן של חלק חשוב רגשית וחשוף מעצמך שעליך לתת לו להתרחק.
הטיפול הפסיכולוגי המודרני החל עם פרויד לפני יותר ממאה שנה. פרויד העמיד במרכז התפיסה שלו מיתוס חשוב אחד לגבי התגבשות האישיות -המיתוס של אדיפוס. מבלי להיכנס למורכבות של המיתוס -המיתוס מעמיד במרכז ההתבגרות( של הגבר) את רצח האב. במושגים רכים יותר ניתן להגיד שהתבגרות בריאה מדיחה ממעמדו המרכזי את ההורה וממליכה במקומו את הילד. האלימות של הסיפור המקורי מעבירה את הכאב של החוויה הרגשית הנמצאת מתחת לפני השטח בחייהם של הורים וילדים כחלק מתהליך ההתבגרות.
צד מנוגד ומשלים העולה בטיפולים פסיכולוגיים ובמחקרים על הורות -הוא העול הכבד שהורים לוקחים על עצמם . יש שני צדדים לתחושה זו, הצד של הילד החש שהוא עול על ההורה, וצדו של ההורה. הורים רבים מודים בתחושת רווחה כשילדיהם עוזבים את הבית. (רמת האושר כפי שעולה במחקרים עולה בגיל 50). פרופסור דן גילברט מהרווארד ניסח זאת יפה , "הסימפטום היחיד של תסמונת הקן הריק הוא חיוך ללא הפסקה."
גם אמביוולנטיות של הורים כלפי הילדים עולה בטיפולים. מתחת לציפייה שנאהב את ילדנו ללא תנאי ובצורה מושלמת. קיימת מציאות רגשית מורכבת. ילדנו מעוררים בנו לא פעם תחושות מורכבות. הורים רבים, לא אוהבים את ילדיהם בצורה שווה. יש לא מעט משפחות עם הבן או הבת המועדפים.
לסיכום אנחנו נוצרים במשפחה, וזו מעצבת אותנו. הדרמה המשפחתית והיחסים שלנו הן כילדים להורנו והן שלנו כהורים היא הבמה שמשפיעה במידה הרבה ביותר על כל מערכות היחסים שלנו עם בני אדם והמציאות.
