אשפוז פסיכיאטרי אינו מתאים לכל אדם, ורוב הפסיכיאטרים מעדיפים להימנע ממצבים של אשפוז פסיכיאטרי למעט במקרים אשר בהם אין פתרון אחר.
אשפוז פסיכיאטרי פרטי, או אשפוז מרצון, נועד במקרים בהם המטופל מעוניין להתאשפז מסיבות שונות, או הפסיכיאטר המטפל נותן הפנייה לאשפוז מרצון. לא מדובר באשפוז מכפייה, ועל מנת להביא לכדי מצב של אשפוז בכפייה יש לערב את הרשויות המתאימות.
במצב של אשפוז מרצון, יכול המטופל לבחור במוסדות פסיכיאטריים שונים, לרבות מוסדות פרטיים כגון מרכז נווה שלווה. במוסדות אלו, הטיפול המוצע הינו זהה במובנים רבים למוסדות הציבוריים, אך הרמה הכללית של המתקנים, החדרים, וכן היחס הכולל אמורים להיות איכותיים יותר.
הבחירה באשפוז מרצון
אשפוז מרצון הינה אופציה הניתנת לכל אדם המרגיש כי מסיבות שונות הוא זקוק לאשפוז פסיכיאטרי. עם זאת, ולמרות הטיעונים בבקשתו של האדם להתאשפז, אשפוז הינו תוצר של אבחון מסודר. רק לאחר תהליך אבחון, בו המרכז הרפואי מנסה לברר על מצבו של המטופל, הסיבה לאשפוז, בדיקות גופניות ונפשיות, וכדומה – רק אז יכול לגבש המוסד המדובר החלטה באשר לאיזה סוג אשפוז (יום, מלא), ובאלו תנאים או טיפולים מדובר.
אשפוז מרצון היא זכות, אשר ניתנת לאדם מטעמי שיקול דעת אישיים. במהלך האשפוז מרצון, דרושה הסכמתו של המטופל לקבל טיפול רפואי, ובמקרים אשר בהם נכללים טיפולים בנזע חשמלי (מה שידוע גם כהלם חשמלי), ישנו צורך בחתימה נוספת על מסמך ייעודי לכך.
במקרים של אשפוז מרצון, יש למטופל גם הזכות להשתחרר על פי בקשה. שחרור כזה יתבצע תוך כ-48 מרגע הגשת הבקשה. ישנם מקרים, אשר בהם יכול המרכז הרפואי לסרב לבקשת השחרור, למשל כאשר הפסיכיאטר המחוזי מורה על אשפוז בכפייה של המטופל מטעמים כאלו ואחרים.
חשוב להבין כי אשפוז אינו העדיפות הראשונה של פסיכיאטרים רבים. זאת מאחר וישנן חסרונות רבים למסגרת האשפוזית הקשורים בנתק מהסביבה והמשפחה, ממקום העבודה, התאקלמות קשה לחזרה לסביבה לאחר האשפוז, וכדומה. מעבר לכך, רוב המוסדות הפסיכיאטריים בארץ עמוסים עם מעט מאוד מקום פנוי, ולרוב מתקבלים לאשפוז מלא רק מקרים קיצוניים וחמורים.
ההבדל בין טיפול במוסד אשפוזי לבין טיפול בחוץ
הסיבות לבחירה באשפוז מרצון יכולות להיות רבות, השאלה היא האם זה אכן הפתרון המיטבי למטופל. כדאי לבחון את האפשרות הזו בעיניים ביקורתיות, ולברר האם באמת המסגרת האשפוזית היא זו הטובה והראויה ביותר להתמודד בה עם הסיטואציה הסובייקטיבית המורכבת של המטופל.
מחוץ למסגרת האשפוזית, על המטופל להתמודד עם הסביבה והחברה באופנים אשר יכולים להיות מורכבים ביותר. לרוב, זהו אחד השיקולים העיקריים המובילים לבחירה באשפוז מרצון. עם זאת, האם אשפוז הינו באמת הפתרון המיטבי לכך?
במצב של אשפוז מלא, בסוף תקופת האשפוז ישנה חזרה אל הסביבה. זהו מצב קשה ולא פשוט בכלל עבור מטופלים, במיוחד בשל הריחוק והניתוק מהסביבה למשך התקופה האשפוזית. ההתמודדות עם הסביבה יכולה להיות כאמור לא פשוטה, והחזרה אל החברה יכולה להוות טריגר לרגרסיה, חזרה אל מצב נפשי בעייתי, ובעיות התמודדות שונות.
מסיבה זו, פסיכיאטרים רבים מעדיפים שלא לאשפז בתצורת אשפוז מלא, אלא אם מדובר במצבים חמורים עם סכנה משמעותית למטופל או לסביבה. במקרה הצורך, עדיף אשפוז יום, אשר אינו יוצר נתק מוחלט בין המטופל לבין הסביבה.
באשפוז יום, המטופל מגיע לכמה שעות אל המרכז הרפואי, ולאחר מכן חוזר לשארית היום/לילה אל הסביבה הרגילה – הבית, המשפחה, החברה אותם הוא מכיר. באופן כזה, מתאפשר למטופל להתמודד עם בעיותיו האישיות, ובמקביל גם מול החברה והסביבה הקרובה, דבר המקל משמעותית על התהליך לטווח הארוך.
