אבחון פסיכיאטרי

אבחנה פסיכיאטרית אינה עניין פשוט, ועל מנת לדייק כמה שניתן באבחנה ישנו צורך בתהליך אבחון פסיכיאטרי מסודר. למעשה, תהליך האבחון הפסיכיאטרי נועד בכדי לייצר פרופיל נפשי אבחנתי ממצה ככל הניתן, אשר תופס את הסימפטומים והאבחנה הנגזרת מהם באשר למצבו הנפשי של המאובחן.

תהליך זה נעשה תוך איסוף מידע מקיף על המאובחן, הן מעדותו, בדיקות רפואיות, איסוף היסטוריה של המחלה, ועוד. באבחון זה ניתן לעשות שימוש טיפולי, קביעת הטיפול התרופתי, ואף לקבוע ולהמליץ באשר להליכים משפטיים וחוקיים הקשורים באותו מאובחן.

התהליכים המעורבים באבחון פסיכיאטרי

על מנת לבצע אבחון פסיכיאטרי, המבוצע על ידי פסיכיאטר מוסמך, עורכים מספר שלבים שונים:

1. איסוף היסטוריה רפואית-נפשית

השלב הראשון הינו איסוף מידע מקיף ככל הניתן על המטופל וההפרעה הספציפית אשר בגינה הוא מופנה לאבחון. שלב זה הינו למעשה קריטי בהבנת הבסיס לכלל העבודה הפסיכיאטרית עם אותו המטופל, כאשר במובנים רבים הוא זה שמהווה את מתווה השביל בו צועדים בדרך לאבחנה.

בשלב זה, אוספים נתוני רקע על המטופל כגון גיל, מצב משפחתי, מקצוע, שפת אם (דבר אשר יכול להיות קריטי במטופלים אשר אינם דוברי אותה השפה כמו הפסיכיאטר). במקביל, מתבצע איסוף הקשור בנסיבות אשר בגינם מגיע המטופל לאבחון – מהי התלונה, על איזה רקע הופיעה התסמין או ההפרעה בה מדובר, האם זו פעם ראשונה, מה קרה פעמים קודמות, כיצד היא התפתחה ומה נשתנה מפעמים קודמות, וכדומה.

בוחנים גם היסטוריה אישית ומשפחתית של המטופל, האם היו נסיבות בריאותיות בעבר (סיבוכים רפואיים), בילדותו או ינקותו, מה יחסיו עם הוריו, האם אחד מהוריו או משפחתו מראה סימנים של מחלות נפשיות או בריאותיות רלוונטיות, האם ישנו רקע פלילי, מה לגבי מערכות יחסים שונות בעבר ובהווה, שימוש בסמים או אלכוהול, נטילת תרופות שונות, האם עבר טיפול נפשי בעברו, איזה טיפול, ומה לגבי טיפול תרופתי, וכדומה.

את המידע הזה אוספים מהמטופל עצמו, אשר מהווה מקור קריטי לביסוס הטיפול, אך לא פחות חשוב מכך בני משפחתו והסביבה הקרובה. פעמים רבות גם עם ביקור בביתו וסביבתו. אם מעורב גורם טיפולי נוסף, כגון מטפל או פסיכולוג, או אולי עובדת סוציאלית, נועצים גם בהם כחלק משלב זה של איסוף ההיסטוריה.

2. בחינת המצב הנפשי של המטופל

בשלב קריטי זה של איסוף המידע, חשוב לאבחן את מצבו הנפשי הנוכחי של המטופל. המטרה הינה לבנות תיאור מקיף ונרחב של המטופל, כיצד הוא מתמודד עם התהליך הטיפולי והאבחון, האם הוא מודה לתהליך, משתף פעולה, יוזם אותו, והאם הוא מהווה סכנה לעצמו או לסביבתו. גורם הסכנה הינו קריטי ביותר, מאחר ופעמים רבות הוא בסיס להמלצה לאשפוז, וקביעת תכיפות הטיפול.

בשלב זה בוחנים את מראהו הכללי של המטופל, לבושו, האם הוא מוקפד ומטופח או מוזנח, מהי גישתו לאבחון ומצבו הנפשי-סביבתי, האם הוא משתף פעולה, מה לגבי התנהגותו, שפת גופו, דיבור, מצב רוח, נכונות בתהליך, ומה לגבי מחשבות, תהליך החשיבה, תוכן המחשבות, קוגניציה, זיכרון, התמצאות, תפיסת מציאות, תובנות, יכולות שיפוט, וכדומה.

3. בדיקה גופנית

אבחון פסיכיאטרי אינו יכול לפסוח על הממד הגופני והרפואי. פעמים רבות, נמצא כי ישנו בסיס אורגני המסביר חלק מן התופעות הנפשיות, ואף קובע רבות במתן מרשם תרופתי. על מנת לבדוק זאת, יש לאבחן ולבדוק את מצבו הבריאותי של המטופל, את ההפרעות הגופניות בהן מדובר, שפת גופו, BMI, לחץ דם, קצב נשימה, דופק, מישוש הבטן, תפקודים הורמונליים, ספירת דם, אנזימי כבד, אלקטרוליטים, בלוטת התריס, ועוד.

יש לבחון ולשלול גם היתכנות של מחלות אשר עלולות להשפיע על התפקודים המנטליים השונים, כגון עגבת, דמנציה, אלצהיימר, HIV, ועוד. מעבר לכך, ישנה חשיבות בשלילת זיהומים או בעיות נוירולוגיות שונות, אשר גם הם עלולים להשפיע על התפקוד הקוגניטיבי ומנטלי, ולשם כך יש לבצע סריקות MRI או CT, בדיקות נוירולוגיות שונות על פי הצורך, וכדומה.

בחינה מדוקדקת של מצבו הרפואי והגופני של המטופל הינה קריטית, ופעמים רבות אפשר לבחון גם תפקוד גפיים (בתלונה של שיתוק למשל), השפעות פסיכוסומטיות, והפרעות נוספות אשר נותנות אותותיהן בגוף. האבחון חייב לזהות ולהבחין בין מצבים הנובעים ממחלה או מצב בריאותי, לבין מצבים הנובעים מתפקוד נפשי מסוים או הפרעה נפשית.

לפעמים יהיה מצב בו תתגלה מורכבות באבחנה בין השניים, ואכן המצב הנפשי יכול להשפיע על הגופני וחוזר חלילה. אך בכל זאת יש לבחון ולהבין היטב במה מדובר, על מנת לקבוע את מסלול הטיפול הנכון ביותר למטופל.

אולי יעניין אותך גם:

עושים סדר אחת ולתמיד: אלו הם ההבדלים בין פסיכולוג לבין פסיכיאטר