דיכאון קליני הינה הפרעה נפשית המאופיינת במצב רוח ירוד, הערכה עצמית נמוכה, אובדן עניין והנאה ואפילו נטיות אובדניות. כל את למשך זמן ממושך, עם פגיעה משמעותית בתפקוד, ומגוון תסמינים שונים. עם השנים, עבר הדיכאון הקליני מספר תצורות והגדרות, אך בסופו של דבר נותר סימפטומטית באופן פחות או יותר דומה.
לדיכאון הקליני ישנם מספר שמות אחרים ידועים, כגון דיכאון מז'ורי, או דיכאון אנדוגני. כמו כן, נהוג להבחין בין מצבים של דיכאון חד-קוטבי, לבין הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית הכוללת דיכאון והתקפי מניה וידועה בשם מניה-דפרסיה. עם זאת, הדיכאון הקליני עצמו יכול להופיע בתצורות שונות – החל ממצב רוח עונתי, תגובה למצב דחק פוסט-טראומטי למשל, ואפילו תצורה פסיכוטית חריפה ביותר עם מחשבות שווא הנוגעות ברגשות כמו אשמה.
כיצד נראה דיכאון קליני?
אפשר לומר כי כל הפרעת דיכאון נראית קצת שונה מאדם לאדם, מאחר והפרעות אלו מאוד אינדיבידואליות ומורכבות באופיין. עם זאת, אפשר לומר אופן כללי כי דיכאון קליני הינו מצב של מצב רוח ירוד ושפוך, לרוב מלווה בתחושת ערך עצמי מאוד ירודה, חוסר מוטיבציה כללית, הרגלי אכילה ושינה לקויים, התנהגות נמנעת מאנשים או עבודה ולימודים, ונטייה להסתגרות.
לרוב הדיכאון אינו מופיע לבדו, ונלוות אליו הפרעות נוספות, מצב המכונה קומורבידיות. דיכאון יכול להופיע עם הפרעת חרדה ודחק, מחשבות שווא של רדיפה או אשמה, מחשבות טורדניות, ועוד. לעיתים גם הדיכאון נלווה להפרעות אחרות, בין אם מדובר בהפרעות אכילה, חרדה, ועוד.
דיכאון גם יכול להופיע לצד אירוע משמעותי כגון לידה, תאונה, פטירתו של אדם אהוב, ועוד. אך חשוב לציין כי מבחינה קלינית על הדיכאון להיות נוכח לאורך זמן רב על מנת שייחשב לדיכאון מז'ורי, עם זאת ניתן לטפל בו כבר בשלב מוקדמים יותר.
טיפול בדיכאון והתמודדות עם המרכיבים הנפשיים של ההפרעה
בנוגע לדיכאון, כמו בהפרעות רבות אחרות, יש להפריד בין טיפול תרופתי לבין טיפול נפשי.
מבחינה רפואית, כמעט ואין בהירות סביב ההפרעה הקרויה דיכאון. זו אחת הסיבות לכך שישנו מגוון כה רחב של תרופות אנטי-דיכאוניות בשוק, אשר פועלות קצת שונה זו מזו, ועדיין אין תוצאות ברורות אשר ניתן ללמוד מהן על כיצד מתפתחת ההפרעה בגוף, כיצד היא משפיעה על הגוף ופועלת עליו, ומה יכול להכחידה מהגוף.
מסיבות אלו, התרופות נוגדות הדיכאון מבוססות יותר על אחוזי הצלחה בהשפעתן על הורמונים, ובהקלה כללית על תחושתו של המטופל. עם זאת, הן לכשעצמן אינן פותרות את בעיית הדיכאון, באם אכן מדובר בדיכאון קליני.
לעומת זאת, ישנם מקרים פשוטים יותר, אשר בהם הדיכאון הינו עניין נקודתי ולא בהכרח מז'ורי. במקרים אלו נמצא כי התרופות מקלות, אך עולה השאלה האם כדאי בכלל לקחת תרופות פסיכיאטריות למקרים מסוג זה. לתרופות פסיכיאטריות, ובעיקר אנטי-דיכאוניות, ישנן תופעות לוואי לא נעימות על הגוף, ולעיתים אף חמורות. ישנם מקרים שבהם יש להשתמש בתרופות אלו ללא צל של ספק, אך במקרים בהם אין הכרח תרופתי – אולי עדיף לבחון אפיקי פעולה נפשיים יותר.
מבחינת הטיפול הנפשי, בין אם פסיכולוגי, תרפי-אומנותי או פסיכואנליטי, הטיפול בדיכאון איננו טיפול בהפרעה עצמה כי אם טיפול באדם הסובל על כלל מהותו. דיכאון אינו מחלה, במובן הזה שיש לו שורשים ביולוגיים-רפואיים, כי אם נטייה נפשית או סימפטומטית הקשורה במצוקה נפשית מסוימת.
הטיפול הנפשי ימשך לאורך זמן רב, במיוחד במקרי דיכאון אשר באופן טבעי מתמשכים עם נטייה לחזרה, אך לא יניח בצד את המטופל אלא דווקא יתמקד בו – מדוע הופיע הדיכאון מבחינתו, למה הוא קשור, מה הוא מפעיל אצלו מבחינה נפשית, האם ישנה טראומה בבסיסו ובאיזה הקשר, ועוד.
