כשאנו שומעים על הרוגים בפיגוע או הרוגים בתאונת דרכים קשה, תעבור בנו צמרמורת, זעזוע, הזדהות עם ההרוגים שנקלעו למצב או עם בני משפחותיהם. לעומת זאת, אנו רואים אדם שהתאבד כאחראי למעשיו ואת ההתאבדות כהחלטה שלקח. אם זהו אדם בעל משפחה, במיוחד עם ילדים קטנים, התחושה הראשונית היא אפילו כעס כלפיו: איך עזב את משפחתו לבד.
יש לזכור שאף אחד לא מתאבד סתם, אלא עושה זאת מתוך מצוקה קשה מאוד שלא זוהתה או טופלה. לכן, הוציא ארגון הבריאות העולמי לקראת היום הבינלאומי למניעת התאבדויות, ה- 10 בספטמבר, דו"ח עם נתונים שונים לגבי התאבדויות.
הנתונים על "המתים השקופים" מזעזעים
מתאבדים הם מבחינת החברה "מתים שקופים", כאלה שהחברה לא מקדישה להם תשומת לב רבה מדי ובעבר הרחוק המתאבדים אף נחשבו מוקצים ונקברו מחוץ לגדר. נתונים שנראים בדו"ח ארגון הבריאות העולמי מדגישים עד כמה זו אחריות שלנו כחברה לזהות את הסובלים ממצוקה ולמנוע את התאבדותם. מספר נתונים מהדו"ח:
- בכל 40 שניות מתאבד אדם בעולם!
- בכל שנה מתים כ- 800,000 איש מהתאבדות
- התאבדות היא גורם המוות המוביל השני בקרב צעירים בני 15-29.
- שיטות ההתאבדות המובילות הן תליה, הרעלה או ירי.
- התאבדות קיימת בכל רחבי העולם, מהמדינות הנחשבות נחשלות ובמצב כלכלי קשה ועד המדינות המערב הנאורות והשבעות ביותר.
- בבדיקת שיעור ההתאבדות ביחס לאוכלוסיית כל מדינה בנפרד נמצא ששיעור ההתאבדות הגבוה הוא דווקא במדינות נאורות ובמצב כלכלי טוב: 11.5 ל-100,000 איש.
- שיעורי ההתאבדויות הגבוהים ביותר נמצאו באירופה, דרום מזרח אסיה ואפריקה.
- ישנו הבדל משמעותי בין שיעור הנשים המתאבדות לבין שיעור הגברים. נשים: 7.5 לכל 100,000 וגברים: 13.7 לכל 100,000 איש.
המסקנות העולות מדו"ח ארגון הבריאות העולמי
בארגון הבריאות העולמי מצביעים על כך שהמדינות השונות חייבות לקחת אחריות בנושא התאבדויות ולבנות אסטרטגיות שנועדו לזיהוי מוקדם של מתאבדים פוטנציאליים ומניעת ההתאבדות. הם מוסיפים שבניית אסטרטגיות ברמה לאומית ובינלאומית הקשורות לחינוך ולימוד כישורי חיים, כולל זיהוי מצבי מצוקה וידיעה לאן לפנות הן חיוניות. כך גם גיוס מערכת הבריאות בכל מדינה ובניית תכניות ברמה הקהילתית שיעזרו להיחלץ ממצבי מצוקה בעזרת מתן עזרה נפשית, זיהוי אוכלוסיות בסיכון וטיפול בהן, וזאת בכל הכוח ולא רק באמצעות עמותות.
כיצד כל אחד יכול לזהות פוטנציאל התאבדות של אדם קרוב?
משברים אישיים, דיכאון קליני, חרדה או התקף חרדה, מאניה דיפרסיה, שימוש מוגבר בסמים או באלכוהול ואפילו אירועים חריגים ושליליים זמניים כמו אובדן של אדם אהוב יכולים להוביל להתאבדות של אדם קרוב וחשוב לפקוח עיניים ולהיות קשוב לקרובים אלינו. כפי שאומר הדו"ח האחריות לזהות אדם במצוקה ולהגיש לו עזרה היא האחריות שלנו כחברה. האחריות צריכה לבוא לידי ביטוי במעגלים הקרובים ביותר וברמה האישית וגם במעגלים הרחבים ביותר שיהוו כתובת ומשענת לאדם שנמצא בסיכון.
הזיהוי יהיה לרוב של האנשים הקרובים ביותר הרואים את אותו אדם לעיתים קרובות. אדם החושב על התאבדות משדר לרוב איתותים לסביבה. הוא עושה זאת באופן מילולי באמירת משפטים כמו "נמאס לי לחיות" או "אין טעם בחיים האלה". היום, בעידן הרשתות החברתיות גם אדם רחוק יכול לזהות מצוקה בפוסט שקרא ולהביא לכך שאותו אדם יזוהה ויקבל טיפול מתאים. גם פעולות כמו סידור נושא הרכוש ועניינים בירוקרטיים- בעיקר אצל קשישים או ביצוע פעולות להשגת כלי הריגה אלה סימנים.
מה לעשות כאשר מזהים פוטנציאל להתאבדות?
החשוב ביותר הוא לא להתעלם. אם זהו אדם קרוב כדאי לנסות לשאול בצורה ישירה אך לא שיפוטית האם חשב על התאבדות. חשוב לא לשאול את השאלה בצורה מבקרת. סימנים נוספים כמו דיכאון, חוסר עניין, חוסר תיאבון ועוד הם חיזוק לכך שאותו אדם נמצא בסיכון. בכל מקרה לא כדאי להשאיר את האחריות עליכם.
חשוב לנסות ולשכנע את אותו אדם לגשת לטיפול, להגיד לו שאין בכך חולשה אלא רק להיפך: פניה לעזרת פסיכולוג מעידה על חוזק, שישנם סוגים שונים של טיפולים ועזרה שהוא יקבל אשר יעזרו לו להתחיל מחדש. אם אין שיתוף פעולה כדאי לפנות לגורם מקצועי שיסייע בדרך כמו התערבות.
