אחת מתופעות הנפש המדוברות ביותר הינה ההפרעה הכפייתית, אם כי לרוב מחוץ להקשרה ולאופן הממשי בו נתקלים בה בחדר הטיפולים. הפרעה טורדנית כפייתית (בלעז – OCD, Obsessive Compulsive Disorder) מתבטאת במחשבות טורדניות המלוות בהתנהגות אובססיבית המאופיינת בטקסיות חמורה.
זהו למעשה שילוב של השתיים, כאשר האחת מחזקת ומעודדת את קיומה של השנייה – מופיעה מחשבה טורדנית, מתבצע טקס להיפתר ממנה, אך למעשה הטקס רק מחזק את קיומה של המחשבה הטורדנית, וחוזר חלילה.
בפועל, הפרעה זו מובילה לסיטואציות נפשיות מורכבות אחרות כגון חרדה, דיכאון, הימנעות, ואף התנתקות מהחברה במצבים קיצוניים. בעבר הייתה מוגדרת הפרעה זו תחת סדרת הפרעות חרדה, אך למעשה כיום ישנה הפרדה מסוימת בין השתיים תוך טענה כי קיימת ביניהן קומורבידיות, משמע כי הן מופיעות פעמים רבות יחד.
היסטוריית האובססיביות
למעשה, מייחסים את הגדרת ההפרעה הכפייתית לפרויד, אך זוהי טעות עמוקה בהבנת כתביו. פרויד מתייחס לאובססיבי לא כהפרעה במובן המודרני, אלא כמשהו הקרוב יותר למבנה אישיות. במובן זה, האדם אינו סובל מאחר והוא כפייתי, אלא להפך – האובססיביות הינה האופן בו האדם מתמודד עם המציאות, מאחר וכך מתאפשר לו להכניס בה סדר. אין זה משהו לריפוי, כי אם יש לראות בכך ניסיון לפתרון, משהו אשר הינו חלק בלתי נפרד מהאדם עצמו.
עבור פרויד, במקרה המפורסם של "איש העכברושים" לדוגמה, ישנו יחס מהותי לפתרונות הסובייקטיבים להסדרת המציאות, כגון כפייתיות, זהו ערך של פתרון אשר אינו עובד באופן מלא. משמע, הטיפול הפסיכואנליטי ינסה למצוא דרך להפוך את הסימפטומים האובססיביים למשהו אשר עובד עבור המטופל. דרך אשר תהיה "נורמטיבית" במובן שהיא תאפשר לו להסתדר בחברה.
בימינו אנו, עבר המושג "אובססיביות" גלגולים רבים עד אשר הוגדר על ידי ה-DSM כהפרעה המשלבת אלמנט טורדני ואלמנט כפייתי. מבחינה זו, הטיפול הפסיכולוגי או הפסיכותרפי ינסה לגשת לטיפול מתוך ניסיון לרפא את הסבל, ולהעלים את הסימפטום.
על אותו המשלב גם נמצא הטיפול התרופתי, אשר למעשה מאפשר למטופלים הרגעה מסוימים של הסימפטומים מהם הם סובלים, על מנת לאפשר מצב בו יוכלו לגשת לטיפול באופן מיטבי.
הטיפול במקרים של OCD
המורכבות הטיפולית במקרים של OCD איננה ניתנת להתעלמות. במובנים רבים, רוב מקרי ה-OCD אינם נפתרים במלואם, וישנה נסיגה פעמים רבות לאחר טיפול מוצלח בשלב כלשהו בעתיד. הכחדת האלמנטים של הטקסיות משכיחת החרדה – זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית, וללא מתן טיפול תרופתי במקרים החמורים גם לא ניתן להביא את המטופל לחדר הטיפול.
הבעיה נעוצה בכך כי ישנם שני גורמים משלימים זה את זה – המחשבות הטורדניות, אשר אינן פוסקות או חולפות, והטקסיות האובססיבית ההולכת ומתחזקת עם הזמן. כך, גם לאחר טיפול מוצלח אשר נראה כמושלם, מספיק רעיון קטנטן המטיל ספק באשר למשהו, אשר יוביל לטקס קטנטן של הדלקת אור מספר פעמים, או רחיצת ידיים, אשר יחזק את הרעיון פעם נוספת ויוביל לטקס נוסף. זוהי סדרה מתמשכת החוזרת על עצמה, ומוצאת דרכים מקוריות ומגוונות להופיע, שוב ושוב.
פעמים רבות, חושבים המטופלים כי זה יעבור מאליו, או כי הם בשליטה. אך ברוב הפעמים המחשבות הטורדניות והטקסים רק הולכים ומתעצמים, פעמים רבות עד לכדי מצב של חוסר תפקוד וסבל ממשי בלתי נגמר.
הטיפול אם כן, פונה לא רק למרכיב התרופתי אלא גם למרכיב הנפשי, תוך ניסיון לא רק להכחיד את התסמינים, אלא גם לנסות להבנות מהם מציאות נפשית המאפשרת התמודדות אמתית עם העולם. אך אין זה פשוט, וזהו מסלול מאתגר המצריך נכונות ונחישות אמיצה.
אולי גם יעניין אותך גם:
אנורקסיה נברוזה – כשבעיות נפשיות ומשפחתיות משתקפות בדפוסי אכילה מסוכנים
הפרעת אישיות סיכוזואידית – להיות זאב בודד
