אבחון תסמונת אספרגר

תסמונת אספרגר היא אחת מכמה תת סוגים של הפרעות על הקשת האוטיסטית. בעבר, האבחון של כל אחת מההפרעות הללו נעשה בנפרד.

אולם, מאז שנת 2013, מועד פרסומו של מדריך ה-DSM-V (המהדורה החמישית של המדריך האבחוני הסטטיסטי של הפרעות נפש שמוצא לאור על ידי האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית), אוחדה האבחנה של כל ההפרעות על הספקטרום האוטיסטי באופן שנחשב למדויק ויעיל יותר

תסמונת אספרגר נחשבת כתסמונת הממוקמת בצד של הספקטרום המאופיין בתפקוד גבוה. בדומה לשאר ההפרעות על הספקטרום, גם היא מאופיינת בקשיים באינטראקציה חברתית, טווח מוגבל של תחומי עניין ספציפיים, התנהגות חזרתית ופגיעה בהתפתחות הכישורים המוטוריים, המובילה להתנהגות מגושמת.

עם זאת, בהשוואה להפרעות אחרות על הספקטרום, הלוקים באספרגר לרוב אינם סובלים מקשיים משמעותיים בשימוש בשפה ומעיכוב משמעותי בהתפתחות היכולות הקוגניטיביות. למעשה, חלקם אף מחזיקים באוצר מילים מפותח ביחס לגילם, לרוב בקשר לתחומי העניין הספציפיים שלהם. על אף זאת, אותם ילדים לרוב ייטו לעשות שימוש בכישורי השפה המפותחים שלהם באופן לא מתאים או מגושם, לדבר בקול חזק מדי או בטון אחיד.

ההתנהגויות שיתוארו להלן מאפיינות לרוב את הלוקים בתסמונת אספרגר. עם זאת, לעיתים נדירות בלבד כל ההתנהגויות הללו מופיעות אצל אדם אחד ובדרך כלל, גם עוצמתן משתנה משמעותית בין אדם לאדם:

• אינטראקציות חברתיות מוגבלות או בלתי הולמות.
• דיבור "רובוטי" או חזרתי.
• קשיים בתקשורת לא מילולית (מחוות, הבעות פנים וכדומה), יחד עם יכולת מילולית ממוצעת או מעל לממוצע.
• נטייה לדון בעצמו במקום באחרים.
• חוסר יכולת להבין תחומים חברתיים או רגשיים או תקשורת לא מילולית.
• הימנעות מקשר עין.
• אובססיה לגבי נושאים ספציפיים, שלרוב הם לא רגילים.
• שיח חד צדדי.
• תנועות מגושמות ומניירות.

אופן האבחון של תסמונת אספרגר

אבחון ראשוני

לרוב, הורים לילדים הלוקים בתסמונת אספרגר מתחילים לשים לב לקשיים במהלך ההתפתחות של ילדיהם בגילאים מוקדמים, לעיתים אף בגיל 30 חודשים בלבד. עם זאת, ילדים שלוקים בתסמונת מפצים לרוב בדרכים אחרות על קשיי ההתפתחות ולכן, ייתכן שהסימנים הראשונים להפרעה לא יאותרו עד לילדות המאוחרת ולעיתים, רק בבגרות. ליקויים בכישורים החברתיים למשל עשויים שלא לצוף על פני השטח עד שהילד הלוקה באספרגר מגיע לגיל שבו השימוש בכישורים החברתיים הופך לחשוב, למשל עם הכניסה לגן הילדים או העלייה לכיתה א'. מסיבה זו, הגיל הממוצע לאבחון עומד כיום על כ-11 שנים.

אבחון התסמונת

לאחר האבחון הראשוני, שיבוצע בדרך כלל על ידי רופא הילדים, יופנו הילד והוריו (או הנבדק הבגיר) לביצוע אבחון  מקיף, לצורך קבלת אבחנה רשמית. האבחון של התסמונת יהיה בנוי, לרוב, מהשלבים הבאים:

• היסטוריה רפואית והתפתחותית מלאה: על הגורם המאבחן לתעד בצורה מפורטת ככל הניתן את ההיסטוריה של הנבדק, לרבות מידע הקשור למהלך ההריון, תקופת הינקות, שלבי ההתפתחות המוקדמת וההיסטוריה הרפואית והמשפחתית. כמו כן, יש לבחון תיעוד קודם אודות אבחונים שבוצעו בעבר ולשלב את המידע העולה ממנו ואת תוצאותיו באבחון הנוכחי.
• אבחון פסיכולוגי: מטרתו היא לקבוע מהי רמת התפקוד האינטלקטואלי של הנבדק, תוך איתור נקודות החוזק והחולשה הייחודיות ודפוסי הלמידה שלו. התחומים שלרוב יש להתמקד בהם:
  • תפקוד נוירופסיכולוגי: כישורים מוטוריים, זיכרון, פתרון בעיות, מיומנויות תפיסה חזותית והתמצאות במרחב. לעיתים ייערכו גם מבחני IQ במסגרת בחינתו של מדד זה.
  • יכולת הסתגלות: מידת התפקוד העצמאי של הנבדק בסיטואציות ממשיות.
  • הישגים אקדמיים: תפקוד הנבדק במסגרות חינוכיות כגון גן הילדים, בית הספר או מוסדות להשכלה גבוהה.
  • הערכת אישיות: מצב רוח, דאגות וחששות ודפוסי הסתגלות.
  • לעיתים (בעיקר אצל נבדקים בגירים) ייעשה שימוש במבחנים מתוקננים שונים כגון שאלונים, שאת תוצאותיהם ניתן להשוות לתוצאות של נבדקים אחרים, בני גילו ומינו של הנבדק, המצויים בטווח הנורמה.
• אבחון תקשורת: מספק נתונים כמותניים ואיכותניים גם יחד לגבי היבטים שונים של כישורי התקשורת של הנבדק. מאחר שהלוקים בתסמונת אספרגר מפגינים פעמים רבות כישורים גבוהים בתחום השפה, יש לבדוק תחומים נוספים במסגרת אבחון זה, שבהם תפקודם של הלוקים בתסמונת פחות טוב, כגון תקשורת לא ורבאלית (מחוות ותנועות גוף), תקשורת לא מילולית (הבנת מטאפורות, אירוניה, הגחכה והומור) וכישורים נוספים הדרושים לצורך ניהול שיחה שוטפת.
• אבחון פסיכיאטרי: אבחון זה יכלול תצפיות על הנבדק, שחלקן מובנות וחלקן פחות מובנות. לדוגמה, במהלך משחק של הילד עם הוריו או במהלך ביצוע אבחון על ידי מומחה אחר מהצוות המאבחן. נושאים ספציפיים שיש לתעד במהלך התצפיות הם:
  • תחומי עניין של הנבדק.
  • התנהלות במהלך פעילות פנאי.
  • הקשר עם בני המשפחה.
  • היחסים בין הנבדק לעמית או חבר.
  • תפיסה ומודעות עצמית.
  • יכולת להבין נקודת מבט אחרת.
  • רמת ההבנה של בעיות חברתיות והתנהגותיות.
  • תגובה לסיטואציות חדשות ולא מוכרות.
  • תוקפנות או התנהגות בעייתית אחרת.
  • יכולת להבין סימנים עמומים או לא מילוליים (בעיקר התלוצצות וסרקזם).
  • סימנים לאובססיה, כפייתיות, דיכאון, חרדה ופאניקה.
• לעיתים ייעשה הצוות המאבחן שימוש גם בבדיקות הדמיה כגון בדיקת EEG, המתעדת את הפעילות החשמלית של המוח ומאפשרת לזהות הפרעות בפעילות זו, שנחשבות לאופייניות אצל נבדקים על הספקטרום האוטיסטי.

לאחר ביצוע כל המבחנים והבדיקות הדרושים, הצוות המאבחן יוכל להעריך לקבוע ברמה גבוהה של ודאות האם הנבדק אכן לוקה בתסמונת אספרגר. לאחר מכן, ייפגש המאבחן עם ההורים והנבדק (או הנבדק בלבד, אם מדובר באדם בגיר), לצורך מתן הסברים לגבי תוצאות האבחון.