מתי יש צורך באשפוז פסיכיאטרי לבגירים?

לפי נתונים שפורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2005, כ-12% מכלל בני ה-21 ומעלה בישראל סבלו אי פעם מתסמינים של הפרעת רגש או הפרעת חרדה. מנתונים שפורסמו על ידי משרד הבריאות בשנת 2013, מספרם של הבגירים הסובלים ממחלות או הפרעות נפשיות בישראל הוא כ-250,000.

רוב האנשים הסובלים ממחלה הקשורה לבריאות הנפש לא יזדקקו להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי או במרכז טיפולי אחר, אך ישנם כאלה שבשל אופי מחלתם או בשל התפרצות ומצב חירום זמני זקוקים לסביבה שהאשפוז מקנה.

במהלך האשפוז ניתן יהיה לנטר את מצבם באופן צמוד, לאבחן בצורה מדויקת את צרכיהם, להתאים להם טיפול תרופתי ולייצב אותם במידה מספקת, על מנת שיוכלו להמשיך ולהיות מטופלים בביתם או במסגרות אחרות בקהילה (מסגרות שיקום, אשפוז יום וכדומה).

מתי זקוק אדם לאשפוז פסיכיאטרי

המצבים הקלאסיים שבהם נהוג להפנות אדם לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית הינם:

• הבעת מחשבות אבדניות, איום לפגוע בעצמו או באחרים.
• ראייה או שמיעה של דברים שאינם קיימים במציאות (הזיות).
• אמונה בדברים שאינם מציאותיים ונכונים (אשליות).
• צורך בטיפול מיוחד, שלא ניתן להעניק במסגרת קהילתית או בבית (למשל טיפול בנזעי חשמל).
• במצב של שימוש לרעה באלכוהול או סמים.
• אם אדם לא אכל או ישן במשך מספר ימים ונמצא בהתקף מאניה.
• חוסר יכולת של אדם לטפל בעצמו או בבני משפחתו (למשל ילדיו הקטנים), לצאת מהמיטה, להתקלח, להתלבש, ללכת לעבודה.
• בעקבות ניסיונות לא מוצלחים של תוכניות טיפול מגבילות פחות הכוללת טיפול פסיכולוגי, טיפול תרופתי ותמיכה נוספת.
• צורך לשינוי משמעותי בתוכנית הטיפול, המחייב השגחה רפואית צמודה.
• במקרה של התקף פסיכוטי או מצב חירום אחר.

אשפוז מרצון

כאשר אדם חווה את אחד המצבים הנמנים לעיל ומעוניין להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית מרצונו, הוא רשאי להגיע בעצמו, או בהפניית הרופא המטפל שלו, למחלקה הפסיכיאטרית הקרובה אליו ולחתום על הסכמה לאשפוז.

לעיתים, אדם יחווה תסמינים כאמור, אבל לא יהיה בטוח שאשפוז הוא דרך הפעולה הנכונה עבורו. על כן, הוא יזדקק לסיוע של בן משפחה או קרוב אחר, אשר יסייעו לו לקבל את ההחלטה הנכונה. כדי לשכנע אדם להתאשפז מרצונו ניתן ליישם את הדרכים הבאות:

• לשוחח עמו לגבי התנהגותו ולהסביר לו שמסגרת האשפוז עשויה להיות המקום הטוב ביותר עבורו בשלב זה.
• להסביר לו שהאשפוז נועד ליצור סביבה בטוחה, על מנת לאפשר לתסמינים החמורים שהוא סובל מהם לחלוף ובכדי לכוונן ולדייק את הטיפול התרופתי שהוא נוטל.
• חשוב לזכור – זהו לא עונש ולא סיבה לחוש בושה. בכל מקרה, ניתן להרגיע ולהסביר שאף אחד מחוץ למשפחה לא צריך לדעת על האשפוז.
• נסו להסביר לו שבית החולים הוא מקום בטוח, שבו אדם יכול להתחיל להתחזק ולשפר את מצבו.
• נסו להסביר לו שקבלת עזרה אינה הודאה בכישלון. הפרעה במצב הרוח היא מחלה, המצריכה טיפול ככל המחלות, ממש כמו סוכרת או מחלת לב.
• חשוב כי במהלך השיחה עם הקרוב אליכם תישארו רגועים, תדברו באיטיות ובקול בטוח.
• התקשרו לבית החולים ובררו מהם סדרי הקבלה והאשפוז, מדיניות הטיפול ועוד. ככל שיהיה יותר מידע בידיכם, כך אתם והקרוב אליכם תחושו בטוחים יותר בהחלטתכם.

אשפוז בכפייה

אם לא ניתן לשכנע את הקרוב לפנות לאשפוז מרצונו, ישנה אפשרות לבקש מהפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו בכפייה, לפי חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. הפנייה לפסיכיאטר המחוזי יכולה להיעשות על ידי הרופא המטפל של אותו אדם, מנהל בית החולים שבו הוא מאושפז, קרוב משפחה, רופא מטפל וכל אדם אחר, אף בעילום שם.

בעקבות הפנייה, הפסיכיאטר המחוזי יבדוק את אותו אדם ולהשתכנע שמתקיימים כל התנאים הבאים:

1. המטופל חולה וכתוצאה מכך, נפגם במידה ניכרת כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;
2. המטופל עלול לסכן את עצמו או את הזולת סיכון פיזי מיידי;
3. המטופל סירב להיבדק על ידי פסיכיאטר.

אם הפסיכיאטר המחוזי השתכנע שכל התנאים הללו מתקיימים, הוא רשאי להורות בכתב על הבאת החולה לאשפוז בכפייה.

לפי חוק לטיפול בחולי נפש, תקופת האשפוז הראשונית לא תעלה על שבעה ימים. לפי בקשה כתובה מטעם מנהל בית החולים, רשאי הפסיכיאטר המחוזי להאריך את תקופת האשפוז בשבעה ימים נוספים. לאחר מכן, ככל שיהיה בכך צורך, תקופת האשפוז בכפייה תוארך על ידי ועדה פסיכיאטרית, לפי התנאים הקבועים בחוק.