חולה שהינו פגוע נפש או כזה הסובל מהפרעה פסיכיאטרית זכאי לקבלת טיפול רפואי שנועד להיטיב את מצבו.
מפאת מצבו ולעיתים כושרו הלקוי לקבל החלטות או מפאת פוטנציאל להתנהגות אובדנית או מסוכנת (מצב פסיכוטי), עשוי החולה להתאשפז אשפוז כפוי בבית חולים.
גם כאשר מדובר באשפוז כפוי וגם כאשר מדובר באשפוז וולונטרי, רצוני, קיימות זכויות לחולה, המוכרות בחוק.
הזכות לקבלת מידע
ברגע שמתקבלת ההחלטה לאשפז מטופל על רקע פסיכיאטרי, הרי שהמוסד הרפואי מחויב ליידע את החולה וכן את קרוביו אודות מצבו, השלכותיו וכן הזכויות הרפואיות המגיעות. החולה זכאי לשאול וחייב לקבל גילוי מלא אודות האבחנה שנמצאה, סוגי הטיפולים שיכולים להביא להטבה, תהליך שיקומי אפשרי, סוגי בדיקות, תרופות וצפי להערכת זמן האשפוז.
הזכות לאשפוז ושחרור מרצון
כאשר האשפוז בבית החולים נעשה באופן רצוני, הרי שהמטופל צריך למסור לכך את הסכמתו באופן ברור ומפורש. התחלתו של תהליך זה הינה בביצוע בדיקה מקיפה שתמצא שקיימת סיבה לאשפוז ויש צורך בטיפול. המטופל יחתום על מסמכי הסכמה ואם הגיע עימו קרוב משפחה הרי שגם הוא יתבקש לחתום על כך.
לאחר קליטה ושהות בבית החולים למטרת טיפול יוכל המטופל בכל שלב להחליט שהוא מעוניין לעזוב את בית החולים ולהפסיק את קבלת הטיפול. על בית החולים להתיר את שחרורו של החולה בתוך פרק זמן סביר, כארבעים ושמונה שעות. זאת, על מנת שהצוות הרפואי יקיים דיון על מצבו של החולה. במידה ולא תהיה מניעה לשחרור, בעלת משקל וכזאת שאושרה על ידי פסיכיאטר מחוזי, יתיר בית החולים את שחרורו של המטופל ללא דיחוי.
במידת האפשר יתבצע אשפוז חלקי, כלומר אשפוז יום. צורה זו של אשפוז מאפשרת לממש את זכותו של החולה לשלב בין קבלת טיפול רפואי מסור ומקצועי ובין המשך חיי שגרה ולו באופן חלקי. במידת האפשר, יבחר המטופל את בית החולים שבו יקבל טיפול.
אשפוז כפוי – לא בכל מצב
אדם הזקוק לאשפוז פסיכיאטרי עשוי להידרש לכך גם באופן כפוי, לא רצוני. אך אין זה אומר שבמצב כזה אין למטופל זכויות. האשפוז חייב להתבצע אך ורק על פי האמור בחקיקה המתאימה, שעוסקת בטיפול בחולי הנפש. החוק מפריד בין מחלות נפש שעלולות להביא להתנהגות מסוכנת לחולה או לסביבתו לבין הפרעות נפש שאינן מהוות סכנה כגון הפרעות חרדה. מחלת נפש שיכולה להביא לאשפוז כפוי צריכה להיות כזאת המוכרת כפוגעת ביכולת לתפוס את המציאות החיצונית כהווייתה בשל מחשבות שווא, הזיות, אמונות שווא.
זכות חשובה של מי שהוחלט לאשפזו בכפיה הינה שתהיה הוכחה ברורה לכך שבמצבו הנוכחי מתקיימת סכנה לפגיעה עצמית או באחרים. למשל, מי שהתפרע והפגין התנהגות אלימה עשוי להיות מוכר כמסוכן. אך ורק רופא בכיר, פסיכיאטר מחוזי, יוכל להחליט על אשפוז כפוי ותהליך זה ימומש אך ורק לאחר קבלת צו מבית המשפט.
הזכות לאשפוז מינימלי
גם במידה והתקבל צו לאשפוזו הכפוי של אדם הסובל מהפרעה פסיכיאטרית ונצפתה התנהגות מסוכנת המבוססת על כושר שיפוט לקוי, זכותו של החולה היא שתקופת האשפוז תהיה מינימלית. צו בית המשפט המאפשר אשפוז כפוי מתיר אשפוז לשבעה ימים בלבד.
הארכה, משיקולים רפואיים בלבד, תיעשה במדורג. כלומר, במידת הצורך יוכל פסיכיאטר מחוזי להוסיף מספר ימים נוספים. לאחר מכן, רק וועדה פסיכיאטרית תוכל להאריך את האשפוז לתקופה מוארכת (שלושה חודשים) וזאת במקביל לשיקולים רפואיים מפורטים שיגיש בית החולים. לחולה פסיכיאטרי שמורה הזכות לערער על החלטה לקיים אשפוז כפוי או להאריך אשפוז שכזה.
