אבחון חרדת קהל

המונח חרדת קהל מתייחס להפרעת חרדה המעורבת בפחד מוגבר מפני הצורך לדבר בפני קהל גדול, המורכב בעיקר מאנשים שאינם מוכרים.

המצבים בהם מתעוררת חרדה זו הם מקומות שבהם אדם הסובל מהחרדה עשוי להרגיש נבוך, חסר אונים או לכוד אם הוא מתבקש לנאום בפני אנשים.

רוב האנשים מפתחים חרדת קהל לאחר שחוו התקף פאניקה אחד או יותר במצבים אלו, והפחד מפני התקף נוסף גורם להם לשוש מפני דיבור בפני אנשים ולהימנע מכל מצב שבו ההתקף עשוי להתרחש.

האופן בו ניתן לאבחן חרדת קהל

חרדה זו מאובחנת בעקבות ראיון עם רופא המעריך את הסימנים והתסמינים. ניתן לבקש תיאורי התנהגות גם מבני משפחה או חברים. בנוסף, בדיקה גופנית עשויה להתבצע על מנת לשלול מצבים אחרים העלולים לגרום לתסמינים.

המדריך האבחוני והסטטיסטי של הפרעות נפשיות (DSM-5) שפורסם על ידי האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית משמש לאבחון בעיות נפשיות שונות, ומשמש אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש למטרה זו.

הקריטריונים לאבחון

הקריטריונים לאבחון חרדת קהל, כפי שקבעו במדריך האבחוני והסטטיסטי כוללים חרדה או פחד קיצוני לדבר בפני קהל, כשהפחד מתרחש בשני מקרים לפחות, המאופיינים במצוקה קשה המפעילה את החרדה:

נאום בפני קהל במקומות ציבוריים הומים; דיבור עם אנשים זרים במפגשים חברתיים; או דיבור עם אנשים אקראיים בתוך קהל או במהלך המתנה בתור.

מאפיינים התנהגותיים לחרדת קהל

קריטריונים נוספים לאבחון חרדה זו כוללים גם את התסמינים הבאים:

• פחד או חרדה הנגרמת כמעט תמיד באמצעות חשיפה לקהל רחב המורכב בעיקרו מאנשים זרים.
• פחד או חרדה מעבר לכל פרופורציה, המתבטאת בגמגום קשה עד כדי אילמות סלקטיבית (כשאדם אינו מסוגל לדבר כלל במצבים מסוימים הגורמים לו לחרדה).
• הימנעות מהצורך לנאום בפני קהל.
• מאפיינים פיזיים של מצוקה קיצונית הנגרמים במהלך נאום בפני קהל.
• מצוקה או בעיות בתחומי חיים בעקבות השלכות הפחד, החרדה או ההימנעות.
• פוביה והימנעות מתמידים לטווח הארוך, המובילים להתפתחות בעיות נוספות.
• תסמיני חרדת קהל נגרמים ומופעלים כתוצאה מהצורך לדבר בפני אנשים זרים בלבד, ואינם קשורים למצב נפשי אחר כגון דיכאון.

התמודדות עם חרדת קהל

חרדה זו משפיעה באופן משמעותי על החיים, אך טיפול פסיכולוגי עובד היטב במקרים רבים. אפשרויות הטיפול כוללות טיפול התנהגותי קוגניטיבי (CBT) או טיפול תרופתי במקרים קיצוניים, הכולל בדרך כל מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI) ותרופות נוגדות דיכאון.