תחום האבחון ההתפתחותי עוסק באבחון הפרעות התפתחות – קבוצה של הפרעות פסיכיאטריות שמקורן בילדות וגורמות לליקויים בתחומים שונים.
על הלקויות השונות שאפשר לגלות. הפרעות אלו כוללות את הספקטרום האוטיסטי, התנהגות אנטי חברתית, הפרעות בתקשורת, הפרעות קואורדינציה, סכיזופרניה וכן ADHD, ליקויי למידה ועוד הפרעות המוגדרות במדריך ה-DSM.
חשוב לציין לגבי חלק מההפרעות המוגדרות כי הן אף אינן יציבות לאורך החיים. בדרך כלל, התסמינים שלהן משתפרים עם התבגרות הילד, אך הן עלולות להותיר אחריהן ליקויים שונים עד לשלב מאוחר יותר של החיים.
אופן האבחון של הפרעות מסוג זה אינו אחיד והוא משתנה בהתאם לסוג ההפרעה הנבדקת. עם זאת, מרבית האבחונים יכללו שילוב של שני אמצעים:
- אמצעים סובייקטיביים: ראיונות עם הילד והוריו וכן מורים וגורמים חינוכיים ומטפלים נוספים, כמו גם תצפיות בילד בסביבתו הטבעית, בבית ובבית הספר.
- אמצעים אובייקטיביים: שאלונים ומבחנים פסיכודיאגנוסטיים וניורופסיכולוגיים אשר בוחנים את יכולותיו הקוגניטיביות של הילד. מבחנים אלה עוברים תהליך של תיקנון (סטנדרטיזציה), המאפשר להשוות את ציוניו של הילד לציונים של ילדים בני גילו ומינו, אשר מצויים על טווח הנורמה, וכך לקבוע ברמה גבוהה יחסית של דיוק מאילו הפרעות הוא סובל.
אבחון ליקויי למידה
סוגים שונים של אנשי מקצוע יכולים לזהות חשד לליקויי למידה, לאבחן אותם ולטפל בהם. בין אנשי המקצוע הללו: פסיכיאטר, פסיכולוג בית ספרי, פסיכולוג קליני, נוירופסיכולוג, קלינאי תקשורת ורופא ילדים. האבחון נעשה באמצעות שילוב של מבחני אינטליגנציה, מבחני הישגים בלימודים, תצפיות ושאלונים לגבי תפקוד בלימודים, אינטראקציה חברתית ויכולות. כמו כן, ייתכן שישולבו גם מבחני תפיסה, קוגניציה, זיכרון, קשב וכישורי שפה. המידע שמתקבל מתוצאות האבחונים השונים משמש לצורך דירוג הילד על קנה המידה של יכולותיהם הקוגניטיביות של בני גילו ומינו והתאמתן לתפקודו האקדמי. אם יכולותיו גבוהות בהרבה מהתפקוד האקדמי, יאובחן הילד לרוב כסובל מליקויי למידה.
על אף שמודל אי ההתאמה המתואר לעיל נחשב למודל המרכזי לאבחון ליקויי למידה במסגרת מערכת החינוך במשך שנים רבות, הוא זכה לביקורת רבה מצד חוקרים בתחום. במחקרים שנערכו בשנים האחרונות נמצאו ראיות מועטות לכך שאי התאמה בין ה-IQ להישגים מעיד על קיומם של ליקויי למידה. נוסף על כך, עצם האבחנה של ליקויי למידה כתוצאה מגילוי של חוסר התאמה כזה לא מסייע לזהות את מידת הצלחתו של טיפול מסוים בליקויים אלה. למעשה, נמצא שגם ילדים בעלי הישגים אקדמיים נמוכים שלא נמצא אצלם חוסר התאמה ביחס לרמת ה-IQ (כלומר, שה-IQ שלהם גם הוא נמוך) מציגים שיפור בעקבות אותו הטיפול המיושם לגבי ילדים שאצלם התגלה חוסר התאמה כזה.
אבחון הפרעות בתקשורת
הפרעות בתקשורת מוגדרות ככל סוג של הפרעה שמשפיע על יכולתו של אדם להבין או ליישם שפה ודיבור, להבחין בהם ולעסוק בשיח יעיל עם אחרים. הפרעות התקשורת מתחלקות למספר סוגים:
- הפרעות שפה: המאפיין המרכזי של הפרעות אלה הוא קשיים בלימוד שפה ובשימוש בה, כתוצאה מבעיות באוצר מילים, דקדוק והרכבת משפטים. הפרעות אלה יכולות להיות הן הפרעות בקבלה (הבנת שפה) והן בביטוי (הפקת שפה).
- הפרעות בצליל דיבור: הפרעות בביטוי והגייה של שפת האם של הילד.
- הפרעת שטף בשפה (גמגום): כתוצאה ממנה, נוצרת לרוב חזרתיות על מילים והברות שלמות וכן התארכות שלהם, הפסקות במהלך ביטוי מילה והתחמקות מהגייה של מילים קשות, תוך החלפתן במילים קלות יותר להגייה.
- הפרעות דיבור נוספות:
- אי סדר: תסמונת המאופיינת בקצב דיבור מהיר ביותר או לא סדיר או שניהם גם יחד.
- דיסארתריה: מצב שנגרם כתוצאה מבעיות בשרירים שמשתתפים בתהליך הדיבור, המקשות על הילד לבטא מילים.
- פתולוגיה של הקול והושט: הפרעה הנגרמת כתוצאה מבליעת אויר לושט ולריאות, לרוב מאפיינת מטופלים שאינם מסוגלים להשתמש בגרונם כדי לדבר. מקשה על השימוש בקול וכתוצאה מכך, הסובלים ממנה נוטים להמעיט בדיבור.
- שפתות: ידוע גם כסטיגמטיזם.
- הפרעה בצליל הדיבור: ליקוי בהפקת צליל דיבור שנע בין שימוש במספר מוגבל של צלילים לשם דיבור לבין טעויות מרובות בהפקת קול וחוסר מובנות.
- הפרעה בתקשורת חברתית (מעשית): קושי ליישם את השימושים המעשיים של תקשורת מילולית ולא מילולית במסגרת הקשר מסוים. הפרעה זו מובחנת מהספקטרום האוטיסטי בכך שהאחרונה מאופיינת גם בדפוס התנהגות מוגבל או חזרתי.
- ליקויים חושיים: מצבים כגון עיוורון וחרשות.
- אפאזיה: אובדן היכולת להפיק שפה או להבין אותה. עשויה להיגרם כתוצאה משבץ או טראומה מוחית אחרת.
- הפרעת תקשורת כללית: הגדרת סל שכוללת את כל המקרים שבהם מופיעים תסמינים כלשהם של הפרעה בתקשורת, אשר אינם עונים על הקריטריונים של ההפרעות שצוינו לעיל.
אבחון ליקויי למידה
ליקויי הלמידה מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים:
- דיסלקציה: פגם במערכות המשמשות לקריאה;
- דיסגרפיה: פגם במערכות המשמשות לכתיבה;
- דיסקלקוליה: פגם במערכות המשמות לתקשורת באמצעות מספרים.
אבחון הפרעות על הרצף האוטיסטי (אוטיזם, אספרגר, תסמונת רט)
לפי ה-DSM, אנשים הלוקים בהפרעה המצויה על הרצף האוטיסטי מפגינים תסמינים המתאימים לשני קריטריונים:
- ליקויים בתקשורת: ילדים על הרצף האוטיסטי נוטים לרוב להפגין קשיים בתקשורת המילולית והלא מילולית, באינטראקציה רגשית, יצירת קשר עין, הבנת דקויות במהלך שיחה כגון שפת גוף והבעות פנים, אמפתיה, הבעת מחשבות ורגשות ואף חוסר יכולת לפתוח בשיחה ולהשתתף בה או חוסר עניין בכך. בנוסף, נפוץ אצלם גם חוסר יכולת להסתגל למצבים חדשים.
- התנהגות שאינה בגדר הנורמה: הילד עשוי להפגין אחד משני סוגי התנהגות:
- התנהגות סטריאוטיפית: התנהגות חזרתית, סביב שגרה נוקשה, תחומי עניין ממוקדים מאד.
- רגישות יתר או תת רגישות לגירויים חושיים.
הגילאים שבמהלכם מאובחנת ההפרעה עשויים לנוע בין 9 חודשים ל-14 שנים. למעשה, ככל שהאבחון מוקדם יותר, ניתן להפחית במתח המשפחתי הנלווה אליה ולהאיץ את ההפנייה של הילד לתוכניות חינוכיות מיוחדות. כיום, לא קיימת תרופה להפרעות אלו והטיפול בהן תלוי במאפייניו של כל מקרה והקשיים הייחודיים שמהם סובל הילד. אולם, כאמור, ככל שההפרעה מאובחנת בגיל צעיר יותר, כך ניתן לטפל בה בצורה טובה יותר באמצעים מגוונים כגון טיפול במוזיקה, פיזיותרפיה, טיפול בתקשורת, טיפול חושי ואף טיפולים חדשים, המצויים בשלבי ניסוי.
אבחון ADHD
הפרעת קשב וריכוז (Attention Deficit Hyperactivity Disorder) היא הפרעה נוירו-התפתחותית המאופיינת בהתנהגות היפראקטיבית, חוסר קשב ואימפולסיביות. ההפרעה מחולקת לשלוש תת-קטגוריות: בעיקר חוסר קשב, בעיקר היפראקטיביות ושילוב של השתיים.
הטיפול בהפרעת קשב וריכוז כולל לרוב שילוב של ייעוץ, טיפול תרופתי ושינויים תזונתיים. הטיפול התרופתי כולל לרוב שימוש בממריצים כגון אלה המצויים בתרופה הפופולארית ריטלין.
עוד בנושא:
