רוב המתבגרים סובלים מרמת חרדה מסוימת, כחלק טבעי מהתפתחותם. התבגרות היא תקופת שינוי גופני, שינוי מנטאלי, שינויים במערכות יחסים עם הורים וחברים, שינויים במטרות, תחומי עניין, תקוות וחלומות.
אך כשהחרדה משפיעה על חיי היומיום של המתבגרים ועל התא המשפחתי, יש לוודא שהם מקבלים טיפול מקצועי על מנת להבין טוב יותר את תופעות החרדה ולהתמודד עימה.
גורמים אפשריים לחרדה בגיל ההתבגרות
קיימים גורמים רבים אפשריים האחראים לבעיות רגשיות והתפתחות חרדה בשנות העשרה, ובדרך כלל הם משפיעים זה על זה. הפחתת הגורמים לגורם אחד והבדלה בין הגורמים היא תהליך מורכב. בנוסף, טיפול בחרדה מתמקד בהבנה כיצד החרדה עובדת.
יש להבין שלחרדה בגיל ההתבגרות אין קשר לנעורים עצמם. גנטיקה עשויה לגרום לחרדה, כמו גם חוויות חיים מפחידות. הגורמים לחרדה מורכבים מדי מכדי לפשטם לבעיה פרטנית. יחד עם זאת, חלק מהגורמים האפשריים המשמעותיים המעוררים חרדה בגיל העשרה הם:
התרחקות מההורים
כשבני נוער קרובים להוריהם מגיל צעיר, הם עשויים להתקשות להתמודד עם ההתבגרות המובילה אותם ליצירת קשרים עם אחרים, כמו גם עם הצורך לגבש זהות נפרדת משלם עצמם.
כשמתבגרים לומדים להתמודד עם העולם בעצמם, ולגבש תחומי אחריות חדשים, הם עשויים לחוות תחושות חוסר התאמה ופחד, ככל שהם לומדים להסתגל לעובדה שהם מקבלים פחות הגנה והדרכה מכפי שהם רגילים.
בדידות
רגשות מלחיצים של בידוד בשנות העשרה עשויים להיגרם כתוצאה מגורמים רבים. בידוד קשור בדרך כלל בשילוב של התרחקות מההורים ותהליך חדש של הרכבת זהות, כשבני נוער מתחילים להזדהות עם קבוצת אנשים מסוימת ודוחים אחרים.
כאשר שינויים אלו מתרחשים, חברים עשויים להתרחק מהם והם הופכים להיות מבודדים. בשילוב עם המתח בסביבת הבית, המצב עשוי להוביל לתחושה שהם "לבד בעולם", וכך מתפתחים מצבי דיכאון וחרדה.
התעללות נפשית או פיסית
בני נוער שחווים התעללות נפשית או פיסית המתבצעת על ידי הורים, אחים, בני משפחה אחרים, מכרים או זרים, אינם מסוגלים לעיתים קרובות לדבר על ההתעללות או אפילו לזהותה בשל סערה פנימית ובלבול כללי של שנות ההתבגרות.
לחץ ההתעללות, בין אם היא מתרחשת לעיתים או באופן קבוע, עלול לגרום למתבגר להתייחס לעצמו ולאחרים בתחושות ערך עצמי נמוך, כאב וחרדה, המקשים עליו להתפתח לאדם מוצלח ומאושר.
תסמיני וסימני חרדות בגיל ההתבגרות
הפרעות חרדה בגיל ההתבגרות מאופיינות בפחד, דאגה או חרדה משמעותית הפוגעת ביכולתם לתפקד כרגיל, באופן שאינו מידתי לנסיבות. חרדה עלולה לגרום לתסמינים גופניים, והטיפול כולל טיפול התנהגותי ותרופתי. כשגילויי החרדה הופכים להיות כה מוגזמים עד שהם פוגעים באופן משמעותי בתפקוד, או גורמים למצוקה חמורה או התנהגות נמנעת, נקבע אבחון הפרעת חרדה.
הביטוי הנפוץ ביותר לחרדה בגיל ההתבגרות הוא סירוב ללכת לבית הספר. כשמתבגרים מסרבים ללכת לבית הספר, הם כנראה סובלים מחרדה מפני בריונות, הפרעת חרדה חברתית, חרדה כללית או שילוב שלהם. חלק מהמתבגרים סובלים מפוביה פרטנית.
מתבגרים עשויים להתלונן ישירות על חרדה ולתאר אותה במונחי דאגות, למשל, "אני מודאג שלעולם לא אראה אותך שוב" (חרדת נטישה), או "אני מודאג שהילדים יצחקו עלי" (הפרעת חרדה חברתית).
יחד עם זאת, רוב הילדים החווים חרדה מבית הספר, מתלוננים על מצבים גופניים: "אני לא יכול ללכת לבית הספר כי יש לי כאב בטן", אך על ההורים להבין שהם אינם משקרים, שכן חרדות בגיל ההתבגרות בדרך כלל מתבטאות בתסמינים גופניים כגון בחילות וכאבי ראש.
מספר מחקרים ארוכי טווח אישרו שילדים רבים המתלוננים על מצבים גופניים, במיוחד כאבי בטן, חווים הפרעת חרדה בסיסית.
אבחון של חרדות במתבגרים
האבחון מתבצע על ידי איש מקצוע מתחום בריאות הנפש, הבודק ביסודיות היסטוריה פסיכולוגית, על מנת לאשר נוכחות הפרעת חרדה. התסמינים הפיסיים של החרדה עשויים לסבך את ההערכה, ובני נוער רבים עוברים בדיקות מקיפות להפרעות פיסיות, טרם אישור אבחון הפרעת חרדה.
טיפול בחרדות בגיל ההתבגרות
הטיפולים רבים ומגוונים וכוללים טיפול התנהגותי קוגניטיבי מבוסס על חשיפה; טיפולים בין הורים לילדים והתערבויות משפחתיות; וטיפולים תרופתיים לטיפוח לטווח הארוך להקלת תסמינים חמורים. הטיפול קוגניטיבי התנהגותי מבוסס על חשיפה, בני הנוער נחשפים באופן שיטתי אך הדרגתי למצב המעורר אצלם חרדה.
באמצעות סיוע להישארות במצב המעורר חרדה, ומניעת תגובת החרדה, המטפל מאפשר להם להתרגל בהדרגה למצב ולחוש פחות חרדה. טיפול התנהגותי הוא הטיפול היעיל ביותר כאשר הוא מבוצע על ידי מטפל מיומן בהתפתחות הילד.
במקרי חרדה קלים, טיפול התנהגותי בלבד בדרך כלל מספיק, אך טיפול תרופתי עשוי להיות נחוץ כאשר מדובר במקרי חרדה חמורים יותר.
