מטרתו של אבחון פסיכו-דיאגנוסטי הינו לנבא את מבנה אישיותו של האדם המאובחן, ולהגיע לכדי אבחנה טיפולית אשר בזכותה יתאפשר למטופל הטיפול המיטבי עבורו ספציפית. האבחון מבוצע על ידי פסיכולוגים עם הסמכה לאבחן, והוא כולל לרוב סוגים שונים של מבחנים השלכתיים, תפיסתיים, אובייקטיביים ועוד.
תוצאותיו של האבחון נשענות על המדריכים DSM או ICD, זאת לצד אבחנות שונות אשר נותנות תמונת מצב כללית יותר באשר לאישיותו של המאובחן. עם זאת, ישנה גם ביקורת נוקבת כנגד האבחונים הפסיכו-דיאגנוסטיים, לרבות מבחנים ספציפיים המשמשים אותו.
מהו אבחון פסיכו-דיאגנוסטי וכיצד הוא מתבצע?
כל אדם חושב, מרגיש ומתנהג אחרת. בעוד ישנם מרכיבים שונים אשר ניתן לזהותם כדומים בין אנשים, בסופו של דבר – כל אדם הינו ייחודי. כך, ברגעים שונים בחיים – חברתיים, אישיים, לימודיים, או אחרים – יכולים להתעורר בכל אדם קשיים, מועקות, חששות, פחדים, חרדות, ותחושות קשות אחרות אשר יפריעו לו בתפקודו הכללי. כמו כן, ייתכנו גם מצבים אשר בהם האדם, או מוסד אשר בו ירצה להשתלב, יחפוץ ללמוד על עצמו יותר, להבין במה הוא כושל או מיטיב, מהם חולשותיו וחוזקותיו הנפשיים, וכדומה.
אבחון הינו תהליך אשר נועד לעזור למטפלים, פסיכולוגים, יועצים ומחנכים בעת העבודה עם האדם המאובחן. כמו כן, הוא גם מאפשר לאדם עצמו הצצה מעמיקה יותר אל נפשו, אישיותו ומרכיביהם בסיטואציות אישיות או חברתיות. האבחון כולל מבחנים שונים הבוחנים מרכיבים קוגנטיביים, אישיותיים, מיומנויות למידה, אינטליגנציה, מצבים רגשיים ונפשיים, ועוד.
באמצעות אבחון מסודר ואיכותי, ניתן לקבל מידע נרחב בנוגע הפרוגנוזה של אדם, שילובו במסגרות שונות (עבודה, מוסד לימודי, וכדומה), זיהוי יכולות תקשורתיות וסיכויי הצלחתו בתהליכים מסוימים. האבחון גם יכול לשרת היטב טיפול פסיכולוגי או פסיכותרפי, בכך שהוא מספק בידיו של המטפל מידע נרחב בנוגע לנפשו וקשייו של המטופל, נקודות חולשה וקושי נפשיים, מועקות ומצוקות שונות, וכדומה.
האבחון מבוצע על ידי שילוב של מבחנים שונים הבוחנים אספקטים דידקטיים, פסיכודידקטיים, מבחני אישיות, מבחני התנהגות, ומבחנים רגשיים שונים. בין המבחנים השונים ישנם את אלו הקלאסיים הנפוצים ביותר (ווקסלר, רורשאך, בנדר, TAT, ועוד). כמו כן, ישנם גם מבחנים אשר משתנים עם הזמן, בשל שינויים ופיתוחים שונים בעולם הפסיכולוגיה.
הביקורת על אבחונים פסיכו-דיאגנוסטיים
חשוב לציין כי מטרתו של אבחון פסיכו-דיאגנוסטי, מוצלח ככל שיהיה, הינה לספק מידע מקיף אך ראשוני בלבד. בעוד התהליך עצמו עלול להיות ארוך וממושך, ולקחת מספר מפגשים אבחוניים, בפועל אין האבחון מהווה חלופה או מקבילה לתהליך פסיכולוגי ארוך טווח. בשל כך, האבחונים עצמם עלולים להיות מתומצתים, ממוקדים או מפוזרים מידי, ועם אי-דיוקים שונים.
כמו כן, ישנם גם אלו אשר מעלים ספיקות באשר לתקיפותם של המדריכים הפסיכולוגיים עליהם מושתתות האבחנות (ה-DSM או ה-ICD), זאת בשל תקפותם הנמוכה של הגדרותיהם, השונות הגדולה בין הגדרות של אותן התופעות בין מהדורות שונות, וכן החשש להשפעתם של גורמים חיצוניים (חברות התרופות למשל) על תוצאות מבחנים ומחקרים שונים המתקפים את ההגדרות ושכיחותן בחברה.
כיום משמשים האבחונים כבסיס רחב לטיפולים שונים, ככלי הערכה פסיכולוגית לטובת מוסדות מסוימים (מקומות עבודה למשל) בעת קבלת מועמדים לתפקידים מסוימים, לזיהוי וסינון ראשוני במקרים מסוימים (למשל תפקידים רגישים), לשימושם של מוסדות הלימוד והחינוך, וכדומה.
בעוד הביקורת על האבחונים הפסיכו-דיאגנוסטיים חשובה, כאשר נלקחים אבחונים אלו כמצע ראשוני אשר אינו מחייב, יש בהם יעילות מסוימת לטובת שימושים אלו. עם זאת, עולם ואמצעי האבחון הולכים ומתפתחים עם הזמן, ונראה כי העתיד בתחום זה רק הולך ומתרחב.
