מבט מקרוב על הפרעת אישיות נמנעת

הימנעות מסיכונים או מנסיבות קיצוניות מייצגת התנהגות סבירה, הגיונית, טבעית. אבל כאשר התנהגות הכוללת הימנעות קיצונית איננה מיטיבה עם האדם, אזי יתכן שמדובר בהפרעה בעלת רקע נפשי. הפרעת אישיות נמנעת (Avoidant Personality Disorder) עשויה להתפרש לעיתים כקו אופי ביישני. לעיתים מזוהים המתמודדים עם הפרעה שכזאת בטעות בתור אנשים חרדים באופן כללי או הסובלים מחרדה חברתית. אך הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה המודרניים מצאו קווים מיוחדים המאפיינים את אלה המתמודדים עם הפרעה של אישיות נמנעת. נסביר מהם הקווים האישיותיים הללו וכיצד הם באים לידי ביטוי, האם יש הסבר גנטי או שהחברה עשויה להשפיע. בנוסף, נראה כיצד ניתן לטפל ולהתמודד.

להפרעת אישיות נמנעת יש בסיס חרדתי ורקע גנטי

הפרעת אישיות נמנעת שייכת לקבוצת ההפרעות בעלות בסיס חרדתי חזק. נמצא כי קיים היבט גנטי וכי רבים מהמתמודדים שאובחנו על ידי פסיכיאטר או פסיכולוג מדווחים גם על חרדות נוספות. בלב ההפרעה עומד החשש משיפוטיות בידי אחרים. ההערכה עצמית נמוכה מאוד משולבת עם העיסוק המתמיד ב"איך אחרים רואים אותי". קיימת הימנעות חזקה מאוד מפעילות חברתית וקבוצתית וקושי עז בביסוס קשר חברתי או רומנטי, מה שמוביל להסתגרות. חשוב להדגיש כי לא מדובר באנשים דחויים חברתית או בעלי נטייה טבעית לסלוד מקרבה לאחרים. בעלי אישיות נמנעת רוצים, זקוקים וכמהים לקשרים בין אישיים עשירים ומספקים. הם חווים בדידות, לעיתים בדידות קשה ועמוקה אך הסלידה משיפוטיות שלילית מטרידה הרבה יותר.

הפרעת אישיות נמנעת: האם זו הפרעה מולדת או נרכשת?

ההפרעה האישיותית הנמנעת מוכרת על ידי איגודי פסיכיאטרים בעולם וכן מוגדרת במדריך הפסיכולוגי DSM. מקובל להעריך שכ-3 אחוזים מהאנשים מתמודדים עם הפרעה כזאת ובדרך כלל המודעות לכך גבוהה. חלק ניכר מהפונים לקליניקות פסיכיאטריות או אל טיפול פסיכולוגי מאובחנים כבעלי הפרעה זו המחפשים מוצא.

אנשי מקצוע סבורים שההפרעה הינה בדרך כלל מולדת. בגיל צעיר, קשה לעיתים להבדיל בין ביישנות או חששנות "טבעיים" מפני זרים לבין אישיות נמנעת. הפרעה מסוג זה צפויה ללוות במשך כל החיים אולם בעזרת כלים מתאימים, אפשר להפחית מאוד את הסימפטומים וללמוד לזהות דפוסי חשיבה נמנעת ולקדם אסטרטגיות של התנהגות מועילה. לצד רקע גנטי, מעריכים כי גם לסביבה ולמאפייני המשפחה בילדות המוקדמת קיימת השפעה. לדוגמא, הורים מזניחים, ניכור הורי או דמות סמכות שתלטנית בגיל צעיר עשויים להוביל לקווי אישיות נמנעת.

איך מזהים את קיומה של הפרעת אישיות נמנעת?

אנשים בעלי הפרעת אישיות נמנעת חשים חשש ניכר מכל סימן של דחיה או ביקורת מאדם אחר. הם ימנעו ממפגש עם אנשים לא מוכרים וייטו להעדיף מפגשים רק עם אנשים שמעניקים להם יחס אוהד וחיבה ללא קורטוב של ביקורת. ההימנעות מובילה לקשיים בעבודה, וויתור על תפקידים שמציבים אותם בעמדת סמכות, קשיי השתלבות ואף מעצורים בקבלת החלטות בחברה. כל סימן לביקורת מועצם מעבר לפרופורציה. קיימת נטייה מוגזמת להערכת יתר של בעיות, קושי ממצבים חדשים, התנהגות מופנמת. ההערכה עצמית נמוכה המלווה בחרדה עשויה להוביל לבדידות וקושי לפתח מערכות יחסית חברתיות ובפרט רומנטיות.

כיצד ניתן לטפל בהפרעת אישיות נמנעת?

נמצא כי טיפול משולב, קוגניטיבי, פסיכולוגי ותרופתי יכול להועיל. תרופות מדכאות חרדה לצד פסיכותרפיה יכולים להוריד את סף החרדה ואת רמת העוררות החושית המלווה התנסויות חדשות. טיפול באמצעות חשיפה הדרגתית מסוגל לחשוף כיצד הורדת ההימנעות יוצרת מסוגלות ויכולת. טיפולים להפחתת חרדה ביחד עם הקניית כלים חברתיים, פסיכודרמה או טיפול קבוצתי מביאים להתמודדות טובה יותר. למרות שבסיס החרדה עדיין קיים, הקושי הולך ויורד עם השנים. ככל שצוברים התנסויות חדשות והיכרויות עם אנשים חדשים, תחושת הביטחון ביכולת עולה וההתנהגות ההימנעותית יורדת.

מקורות ולקריאה נוספת:
https://www.verywellmind.com/avoidant-personality-disorder-4172959#:~:text=Avoidant%20personality%20disorder%20(AVPD)%20is,in%20work%20situations%20and%20relationships.
https://my.clevelandclinic.org/health/diseases/9761-avoidant-personality-disorder